הזקן שבכה בגלל תפילה

תגובות: 0

הקב'ה שילם את חובו...

 

שלום לכולם, שמי אלעד כפרי, בן 27, ורציתי לשתף אתכם במקרה מרגש שקרה לי. לפני כמה חודשים הצעתי לחבר שלי שלא היה רגיל להשתתף בשיעורי תורה, לבוא לשיעור שאני משתתף בו.  כל פעם הוא דחה אותי בתירוץ אחר, עד שפעם אחת הצעתי לו שוב, והפעם הוא סוף סוף הסכים.

הגענו לשיעור התורה, והחבר שלי ישב שעה שלמה ולמד בהנאה רבה, וגם השתתף ושאל שאלות. כשהסתיים השיעור אמרתי לו: 'אשריך, איזה יופי שהגעת לשיעור התורה. יש לך שכר גדול בשמים כי מצוות תלמוד תורה זו מצווה גדולה'. החבר שלי הסתכל בי במבט ספקני ואמר: 'עזוב אותי מהשמים, בינתיים אני רואה שלמדתי ונהניתי, אבל לא קיבלתי שום שכר כאן ועכשיו. אם יש שכר, אני רוצה לראות את זה בעיניים'...

עניתי לחברי שיש שכר על המצוות גם בעולם הזה, אבל בדרך כלל לא מקבלים את זה 'במזומן' אלא בדרכים עקיפות. לפעמים פתאום תקבל העלאה לא צפויה במשכורת, לפעמים ייחסך לך איזה פנצ'ר במכונית ואתה בכלל לא תדע, אבל השם לא מקפח אף אחד ומשלם לו שכר על מעשיו הטובים.

חזרנו הביתה וקיוויתי שהחבר שלי מבין ומקבל, אבל חשתי שהוא לא לגמרי משוכנע. למחרת נפגשנו שוב. היינו באזור תל אביב והלכנו ברחוב סואן, ולפתע חבר שלי אומר: 'הֵיי, תראה מה זה!'. לפניו, על המדרכה, היו מושלכים שלושה שטרות: אחד של 100 שקל, אחד של 50 שקל והשלישי של 20 שקל. החבר שלי מיהר לאסוף את הכסף, ואני הסתובבתי אליו בחיוך ניצחון ואמרתי לו: 'אתה רואה? הנה השכר שלך! 170 שקל! לא עברו 24 שעות והקדוש-ברוך-הוא שילם לך את חובו'.

החבר שלי היה נרגש, אבל אחרי כמה רגעים הוא שאל אותי: 'אבל למה רק לי נתנו שכר ולך לא?' השבתי לו: 'אני, את השכר בעולם הבא על לימוד התורה, לא מוכן להמיר בשום סכום'...

זה הסיפור על ההשגחה הפרטית שראיתי בעיניים שלי.

 

הזקן שבכה בגלל תפילה במניין

שמי משה ביטון, אני בן 16 וזה הסיפור שלי. פעם אחת הייתי אצל דודים שלי, והגיע זמן מנחה. הדוד שלי מקפיד להתפלל במניין ורציתי ללכת איתו לבית הכנסת. זה היה סמוך לשקיעה, ולאף אחד לא היה מפתח לבית הכנסת. אחד הזקנים שהתאספו מחוץ לבית הכנסת אמר אמר שיש לו מפתח בבית, ושהוא יסע על הקלנועית שלו הביתה ויביא מפתח. התחלנו לומר קרבנות, ובאמצע הקרבנות הגיע הגבאי ופתח את בית הכנסת והתחלנו להתפלל. כשסיימנו להתפלל, חזר האיש הזקן שהלך להביא את המפתח מהבית שלו, וכשהוא ראה שכבר סיימנו להתפלל, הוא החל לבכות בדמעות זולגות.

הבנו שהוא מצטער על זה שהוא הפסיד תפילת מנחה, וניסינו לנחם אותו. אמרנו לו שעוד יש כמה דקות לשקיעה ושהוא יכול להתפלל, אבל הוא רק בכה יותר ואמר לנו שכל חייו הוא לא פספס תפילת מנחה במניין, ושזו הפעם הראשונה שהוא לא התפלל במניין!

כולנו הרגשנו רע מאוד בגלל הצער שלו, ואני למדתי מהסיפור הזה מה מעלתה של התפילה והתחזקתי בנושא הזה. מאז אני מקפיד להגיע לתפילה תמיד בזמן ומשתדל להתפלל במניין.

תגובות (0)

כתוב תגובה:

כתובת

"שלום לעם"

ע"י עמותת "גבריאל שר ישראל" (ע.ר. 58-037849-5)

רח' בני ברית 18 ירושלים

02-5022881

webmaster@shalomlaam.co.il

צור קשר