אבא, תודה!

אבינועם הרש תגובות: 0

אפשר בהחלט להגיד שזה לא היה הבוקר של יוסי: כאשר ירד מביתו כדי לצאת למשרד, גילה לתדהמתו כי דו'ח על סך 500 ש'ח חיכה לו על שמשת המכונית. 'אוף!' פלט באכזבה. 'על מה 500 ש'ח? זה כמו שני ימי עבודה!'

מסתבר שאתמול בלילה, כשחזר יוסי עייף משמחה משפחתית הוא לא שם לב שהוא חונה באדום לבן ועכשיו הוא גילה זאת בדרך הכואבת .הוא הרגיש איך שהדם אוזל מפניו והכעס מטפס במעלה גרונו. הוא נכנס עצבני למכוניתו והחל לדהור לעבר המשרד, אולם לתסכולו הרב דווקא בשדרה המרכזית והארוכה של העיר נכנס לפניו רכב לימוד נהיגה שנסע באיטיות מחרידה.

יוסי החל לצפור ולהבהב עם האורות אולם כשראה שהנהג אינו מתייחס לאיתותיו, החליט בפזיזות להסתכן בעקיפה פרועה.

לא עברו כמה שניות מרגע העקיפה ויוסי שמע את סירנת המשטרה המהדהדת ומבקשת ממנו לעצור אחר כבוד בצד הדרך.

הוא ניסה להסביר לשוטרים שהוא לא אשם ועקיפתו הבלתי זהירה נבעה מכך שהוא ממש ממהר לעבודה ושהוא מצפה ממשטרת ישראל לגלות הבנה כלפי מצוקתו. אבל השוטרת מצידה גילתה הבנה רבה למצוקתו ועדיין רשמה לו קנס על סך 1000 ש'ח בגין סיכון התנועה עם הזמנה למשפט. יוסי הרגיש איך שעוד רגע והוא מתפוצץ מרוב עצבים. הוא נכנס למכוניתו, ניסה להירגע וחשב לעצמו, עד כמה נכון הכלל: 'אתה רוצה להצחיק את מי שמנהל את העולם? תכנן תוכניות'. עובדה, הנה הבוקר הוא חשב להגיע למשרד רואי החשבון שלו מוקדם והוא כבר באיחור של שעה.

כשהגיע סוף סוף לחדרו במשרד, פתח יוסי את החלון, נשם עמוקות וניסה להירגע מחוויות הבוקר אלא שאז צלצל הטלפון, ועל הקו הייתה מזכירת בית האבות היוקרתי שבו התאכסן אביו והודיעה ליוסי שאביו אינו מוכן בשום פנים לאכול את ארוחת הצהריים.

'רק זה מה שחסר לי עכשיו', רטן יוסי בליבו, 'כאילו לא מספיק מה שעברתי היום, אלא עכשיו אני עוד צריך להתמודד עם אבא שלי?'

 'אדוני, אנחנו מבקשים שתגיע כמה שיותר מהר!' ביקשה מזכירת בית האבות ומיהרה לחזור לענייניה. יוסי עוד המשיך לחשוב מה לעשות, כשנכנס לחדרו פרופסור דרוושיץ, הבעלים של משרד רואי החשבון ואמר: 'יוסי, אתה מוכן לקראת הישיבה הגדולה שלנו? עוד עשר דקות אנחנו מתחילים ואני מצפה שתפגיז שם, שתראה לחבר'ה של סוכנות הביטוח שאנחנו המקצוענים ושווה לעבוד רק איתנו. אני סומך עליך כמו תמיד!' קרץ פרופסור דרוושיץ והוסיף: 'אל תאכזב אותי יוסי, עוד נכון לך עתיד גדול כאן בחברה'.

יוסי הרגיש כיצד פורצת לה מלחמת עולם בראשו. מצד אחד אם לא יגיע לפגישה החשובה שפרופסור דרוושיץ בעצמו הזמין אותו אליה, הוא יאכזב את הפרופסור ויפגע משמעותית בסיכויי ההתקדמות שלו בחברה. אולם מצד שני, אבא שלו נמצא במצוקה ומחכה לו. מה לעשות?

בלב כבד ומלא כעס החליט יוסי לנסוע לבית האבות ולפגוש שם את אביו שסבל מכל מיני בעיות שאנשים זקנים סובלים מהם, כמו איבוד הזיכרון מדי פעם.

הוא הגיע לבית האבות מתוח, ואיך שראה את אביו יושב על הספסל בגן כשהוא מסרב לאכול, הוא הרגיש שהוא כבר לא יכול להתאפק ואמר לו בכעס גדול: 'למה אתה עושה לי את זה אבא, מה הבעיה שלך? למה אתה לא מסוגל בסך הכול לאכול את מה שמביאים לך! אתה יודע כמה זמן אני מפסיד בגללך, שלא לדבר על כסף וסיכויי התקדמות בחברה? זו הפעם האחרונה שאני מגיע בגלל השטויות שאתה עושה!' צרח יוסי על אביו.

אביו של יוסי כבר לא היה צלול כמו פעם, אולם גם במצבו הנואש, עדיין נשארה לו טיפת כבוד. דמעות החלו לזלוג מעיניו, והוא ניסה למחות אותן. הוא הסתכל על בנו ואמר לו: 'לך בני, אסתדר כבר לבד!' והתחיל לחזור באיטיות לחדרו. 

'אבא' צעק אליו יוסי הנבוך: 'לאן אתה חושב שאתה הולך? עוד לא אכלת את האוכל שלך ולא בא לי ששוב פעם הצוות של בית האבות יזעיק אותי...' 

אבל אביו של יוסי כבר הלך לחדרו. כעבור שתי דקות יוסי ראה את אביו חוזר עם ספר לא מוכר ביד כשהוא פתוח בעמוד מסוים. מבלי מילים, הוא הגיש ליוסי את הספר ושוב הסתלק מהמקום, משאיר את יוסי לבד, כשהוא צופה בו כיצד הוא מדדה לאט חזרה לחדרו.

יוסי העצבני והמבולבל פתח את הספר והתחיל לקרוא:  'יומן אישי. תאריך 1971. היום סירבתי לעבור במסגרת עבודתי למחלקה אחרת שנמצאת מחוץ לעיר, מאחר שיוסי הקטן וחסר הישע צריך לעבור ניתוח דחוף באוזניים. בכך למעשה הפסדתי את הקידום שהובטח לי ואת ההעלאה במשכורת, אבל תמיד אעשה הכול בשביל בני היקר. בערב ניסיתי להאכיל אותו במשך שעה וכל מה שהוא הצליח לאכול היה שתי כפיות של גרבר. נישקתי אותו על כל כפית וכפית וניסיתי להצחיק אותו כדי להקל על כאבו, לאחר מכן באמצע הלילה יוסי התעורר בבכי מעל שמונה פעמים. בכל הפעמים הללו חיבקתי והרגעתי אותו ושרתי לו שיר במנגינה האהובה עליו: 'אבא אוהב אותך מכולם ולא יעזוב אותך אף פעם' יוסי שלי האהוב נרדם בזרועותיי, כשהוא אוחז את ידי בחוזקה...'

*

עבור רוב האנשים, הנתינה וההקרבה האין סופית של ההורים שלנו כלפינו, הינה משהו מובן מאליו. חשוב שגם כשגלגל החיים ממשיך להסתובב לו והורינו יצטרכו אותנו, שנדע להיות שם בשבילם באמת ובאהבה, שנזכור תמיד את כל מה שהם עשו בשבילנו. רק בצורה כזו נוכל להשתלם במידת הכרת הטוב ולהחזיר להם ולו במקצת, את כל מה שהם עשו בשבילנו.

תגובות (0)

כתוב תגובה:

כתובת

"שלום לעם"

ע"י עמותת "גבריאל שר ישראל" (ע.ר. 58-037849-5)

רח' בני ברית 18 ירושלים

02-5022881

webmaster@shalomlaam.co.il

צור קשר