מבט אל החיים

דוד קליינר תגובות: 0

סאלח ישב על המיטה עצוב ומיואש. רעש הנגמ'שים מחוץ לתאי המעצר נשמע כל העת ללא הפסקה, ומערכת הכריזה קראה לאסירים להיכנס לתאים. כל התארגנות שנראתה כחשודה פוזרה במהירות, והצלפים שעמדו הכן על מגדלי השמירה עם היד על ההדק הבהירו היטב את סופו של מי שינסה להתעמת עם הסוהרים הצבאיים.

מחנה המעצר 'אנאצר' התרוקן במהירות מהאסירים ששוטטו בחוצות המחנה וכולם נכנסו לתאיהם במהירות. האסירים כולם חששו להתעסק עם החיילים שהענישו קשות את האסירים שלא נהגו בהתאם להוראות. כדי להסביר את ההתרחשות שהובילה אותנו למחנה מעצר זה, נצטרך לחזור קצת אחורה ולספר את הרקע שקדם לפתיחת מחנה המעצר: בשנת 1981, שלטו על כל שטחה של דרום לבנון חוליות מחבלים פלסטיניות של ארגון אש'ף. שמו של אחד מן המפקדים הבכירים ביותר בארגון האכזרי הזה היה סאלח תעמרי שהתפרסם כארכי מחבל ורוצח. בעיני הילדים הפלסטינים הוא נחשב גיבור ומושא להערצה ותמונתו הייתה תלויה בשלטי רחוב ובחדרי הילדים. הוא היה אדם אינטליגנט ופיקח ששלט בערבית, אנגלית, צרפתית ועברית. חלק מהפעולות שעליהן פיקד תעמרי היו ירי של קטיושות אל עבר ישראל, ומדי פעם הוא גם תכנן פיגועי חדירה אל שטח המדינה על מנת לבצע פיגועי ראווה גדולים.

באמצע שנת 1982 החליטה ישראל לצאת למלחמה עם הטרוריסטים הפלסטינים שפעלו משטח לבנון, שם המבצע היה 'מלחמת שלום הגליל'. צה'ל פגע אנושות בתשתיות של המחבלים הפלסטינים, ומנהיג אש'ף יאסר ערפאת ברח לתוניס עם אלפי מחבלים. עוד אלפים רבים נלקחו בשבי הישראלי, ונכלאו במחנה המעצר 'אנאצר' שבלבנון. בין העצורים היה גם הארכי מחבל וממפקדי הזרוע הצבאית של אש'ף - סאלח תעמרי.

במחנה מעצר זה היו כלואים כ3,000 מחבלים, ועד מהרה הם פיתחו לעצמם הנהגה משלהם בתוך המחנה כשהם ממנים לעצמם מפקדים בשרשרת פיקוד של ממש. בראש ההנהגה תפס את המושכות סאלח תעמרי. המצב הגיע לכך שתוך זמן קצר הייתה לו שליטה על כל הנעשה במחנה, ואף אחד לא העז לעשות משהו ללא רשותו. הוא היה כל כך תקיף עד שקציני המשטרה הצבאית שאבטחו בתחילה את מחנה המעצר פחדו ממנו ולא העזו להמרות את פיו. המצב האבסורדי השתנה כאשר יחידה צבאית לקחה את הפיקוד על המחנה מהמשטרה הצבאית והיא החלה להשליט במחנה המעצר משטר צבאי לכל דבר. הם סיירו עם נגמ'שים בין המכלאות השונות, האסירים נכלאו בתנאים קשים מאוד, ומסביב לכלא הוצבו עמדות צלפים שירו בכל מי שניסה להתקרב לקו צהוב שצויר כמטר לפני הגדר.

רוחו של המפקד תעמרי נשברה לחלוטין מהדיכוי הישראלי. בשיחות שקיים עם חבריו הוא סיפר להם שהוא כבר מיואש כמעט לגמרי מהמאבק הפלסטיני: 'תראו' הוא אמר להם, 'הם חיסלו לנו את כל התשתיות בלבנון, סילקו את מנהיגינו לתוניס הרחוקה, הרגו אלפים מחברינו, ואותנו הם משפילים עד עפר...' אמר תעמרי בייאוש הולך וגובר. 'בקצב הזה פשוט אין סיכוי שנצליח לנצח אותם, הם הרבה יותר חזקים מאתנו בנשקם וברוחם...'

כשהמפקד הראשי הולך בראש שפוף ומיואש, גם שאר האסירים מושפעים מכך עמוקות, וההרגשה המיואשת הזאת חלחלה עמוק עד למפקדי אש'ף שנותרו מחוץ לכותלי הכלא. הם הבינו שהרבה כבר אי אפשר לעשות, והיה נראה שהמאבק הפלסטיני עומד לקראת סיום.

ואז, ערב אחד בעיצומו של חג הפסח, ישב סאלח תעמרי על מיטתו והביט מחוץ לסורגים. לפתע הבחין בסוהר יהודי ההולך בין המכלאות תוך כדי שהוא אוכל משהו. סאלח התבונן בו היטב, והדבר שראה היה מוזר מאוד בעיניו. הוא קרא לסוהר, וכשהאחרון התקרב, הוא הבחין לתמיהתו בכך שהדבר שהיה בידו הוא לא פחות מאשר פיתה.

מכיוון שהוא היה בקי בדת היהודית, הוא פנה אל הסוהר בתדהמה ושאל אותו: 'אתה יכול להסביר לי כיצד אתה אוכל כעת פיתה? הלא היום זה חג הפסח שבו אסור ליהודים לאכול חמץ?!' הסוהר הביט בסאלח מופתע, ולאחר רגע של מחשבה ענה: 'על מה אתה מדבר אדוני?! פסח זה דבר ששייך להיסטוריה! אותי לא מעניין מה קרה לאבות אבותיי לפני אלפי שנים!'  מפקד המחבלים התיישב על מיטתו מבולבל, ומבול של מחשבות החל להסתובב במוחו. באותו רגע חדרה לראשו ההבנה שהעם היהודי כבר התנתק משורשיו הקדומים, את רוב העם לא מעניינת המסורת שקיימה אותו במשך כל ההיסטוריה. הוא חשב מספר שעות ולבסוף אמר לעצמו: 'עָם שלאנשיו אין קשר עם העבר המפואר שלהם, עָם שמסוגל בריש גלי לנגד עיני לחלל את חוקי אמונתם, הוא עָם שניתק את שורשיו מאדמתו ואנו נוכל להשיג את מטרותינו בקלות!' כל אותו הלילה הוא לא הצליח להירדם, ולמחרת היום החליט לכנס את כל הנהגת המחבלים הנמצאת בכלא, וסיפר להם את מה שעבר עליו בליל אמש, ועל כך שהוא החליט לצאת לדרך חדשה: 'דרך שלא תתפשר על אף שעל, עד אשר כל פלסטין תשתחרר מידי היהודים המנותקים מעברם, ולא סנטימטר אחד פחות!'

באותו היום החלה להתחדש האינתיפאדה הרצחנית, שבסופו של דבר גררה את העם בישראל לפיגועים קשים במשך עשרות שנים, שגרמו לאלפי הרוגים ורבבות פצועים...

***

את הסיפור הזה, סיפר סאלח תעמרי בעצמו לאחר שהשתחרר מהכלא, לעיתונאי הישראלי אהרן ברנע, והוא התפרסם בספרו 'ללכת שבי'. סיפור זה מראה לנו, שאין לנו מושג אילו השלכות מרחיקות לכת יכולות להיות לכל פעולה קטנה של כל אחד מאתנו. מעשה שנראה כ'לא משמעותי' יכול לגרור בעקבותיו מהפכה של ממש, ולנו תהיה האחריות על כל מה שיקרה בעקבותיו. אותו חייל שאכל חמץ בפסח, אינו יודע שמלבד החטא שעשה באותו היום בעת שאכל חמץ, הוא גם גרם לנזק בלתי הפיך המשפיע על חיינו עד היום הזה...

תגובות (0)

כתוב תגובה:

כתובת

"שלום לעם"

ע"י עמותת "גבריאל שר ישראל" (ע.ר. 58-037849-5)

רח' בני ברית 18 ירושלים

02-5022881

webmaster@shalomlaam.co.il

צור קשר