המזימה שהצליחה

רבני שלום לעם תגובות: 0

סיפור לשבת

המזימה שהצליחה – תמיר שלום

אם היו שואלים את שלומי מתי הוא התחיל את מסע הרדיפה המטורף שלו אחרי מאיר – חברו לספסל הלימודים, סביר להניח שלא תהיה בפיו תשובה ברורה, אם בכלל. דבר אחד כן היה ברור, הקנאה שלו במאיר העבירה אותו על דעתו.
לא מדובר היה בקנאה שגרתית ופשוטה המסתכמת בצביטה קלה בלב, או כזאת שמאפשרת להמשיך במסלול החיים חרף קיומה. זו הייתה קנאה עמוקה וכואבת שהובילה לעולם של שנאה ואיבה, מלא בתככים ומזימות.
הכול התחיל כאשר לכיתה ח' שבה למד שלומי הגיע תלמיד חדש - מאיר. שהיה 'תלמיד מושלם שכל מורה היה חולם עליו' כפי שנהג לכנות אותו אבנר המחנך, שמשום מה שכח שהתואר הזה היה שייך עד לא מזמן לשלומי שהיה מאז ומתמיד התלמיד המצטיין של הכיתה, עד לבואו של מאיר.

ההצלחה והאהדה שגרף מאיר מכל כיוון, גרמו לשלומי לאבד את מקומו ששמור לו כבר שנים. ולהרגיש איך שהקנאה עולה ומכרסמת בליבו עד מחנק, הוא ממש שנא את מאיר בכל ליבו. שנאה שהביאה אותו להיכנס לרדיפה אישית מטורפת אחרי מאיר כשהמטרה ברורה - למרר לו את החיים, עד שיעזוב את בית הספר.

בהתחלה הוא ניסה במגוון דרכים להשפיל ולרמוס את התלמיד החדש. אך שום פעולה לא גרמה למאיר לאבד את עשתונותיו. להיפך, הוא היה מגיב באיפוק ובשלווה שהוסיפה עוד יותר להרתיח את דמו של שלומי. הוא חיפש בקדחתנות למצוא את נקודת התורפה של מאיר שדרכה יוכל לערער את עולמו היציב יחסית. וכשנמצאה הוא לא האמין איך לא הבחין בה עד לאותו רגע...

למאיר הייתה אובססיה תמידית כלפי הילקוט שלו. לרגע הוא לא הניח אותו לבד, בכל מקום שהוא היה נמצא, הילקוט היה צמוד אליו. בכיתה, בהפסקה ובכל שעות בית הספר. אף אחד לא ידע להסביר את התנהגותו המוזרה של מאיר ומדוע הוא כל כך מחובר אל התיק הישן שלו. אבל איך שלא יהיה, עבור שלומי זו הייתה הזדמנות נדירה להציק למאיר, וכבר באותו יום הוא החל במשימה: הוא המתין להזדמנות הראשונה שתגיע וכאשר הלך מאיר לשירותים לא לפני שביקש כמובן מיוגב חברו שישמור לו על הילקוט. שלומי הסיח את דעתו של יוגב והצליח להעלים את הילקוט ולהחביא אותו מאחורי הארון שבכיתה. הוא ישב במקומו נינוח והמתין בציפייה לחזרתו של מאיר לכיתה. וכשהוא נכנס לכיתה בריצה בחרדה, מבע פניו המבוהלות למראה הילקוט הנעדר, אמר את הכול עבור שלומי: ומאותו יום הוא התחיל בפרויקט החדש והאכזרי - העלמת ילקוטו של מאיר.

הוא ניצל כל הזדמנות שיכל, כדי להעלים את הילקוט. ופעולותיו הניבו פירות מהר מאד מכפי שחשב, מבחור שליו ונינוח הפך מאיר לנסער ועצבני, שדואג וחרד לשלום הילקוט. גם בלימודים התגלתה אצלו ירידה משמעותית. ולא היה מאושר משלומי שהצליח סוף סוף להצר את צעדיו של חברו לכיתה, ולהשיב אליו בחזרה את התואר 'התלמיד שכל מורה היה חולם עליו'...
ואז הגיעה נקודת השיא: באותו יום הצליח שלומי לגנוב שוב את הילקוט, אבל הפעם שלא כבפעמים הקודמות, הוא החביא אותו במקום שספק גדול, אם בכלל, יצליח מאיר אי פעם למצוא אותו...
לאחר שעות חיפוש מייגעות, נשבר מאיר וחדל מלחפש את הילקוט. הוא חזר אל ביתו כשהוא ממרר בבכי, ללא הילקוט שאליו הוא כל כך מחובר בנשמתו...
למחרת הוא לא הגיע לבית הספר. עברו מספר ימים ולשמחתו של שלומי מאיר עדיין לא חזר אל ספסל הלימודים. רק לאחר שבוע הוא חזר כשפניו צוהלות ועל גבו - ילקוט חדש.
שלומי מצדו התחיל לתכנן שוב את המשימה והפעם עם הילקוט החדש. אלא שכבר באותו יום הוא התאכזב לגלות את חוסר האכפתיות ששידר מאיר לילקוט החדש.
נעלמה ממנו כליל תחושת האובססיה שרחש כלפי ילקוטו הישן, הוא הניח את התיק החדש לבדו ללא שמירה, גם הנזקים וההיעלמויות שנגרמו בקביעות לתיק החדש לא הפירו את שלוותו, ושלומי היה מתוסכל. הנשק היחיד שהיה לו נגד מאיר - אזל. אבל יותר מכל הוא היה סקרן להבין מדוע התיק הקודם היה כה חשוב למאיר ואילו התיק החדש, כבר לא. לבסוף הוא החליט לגשת למאיר ולשאול אותו עם כל המבוכה שבדבר...
'למה חשוב לך לדעת?' הגיב מאיר מיד כששמע את השאלה. אבל שלומי לא ידע מה לענות.
ואמר: 'תדע לך שאני יודע שאתה האחראי להיעלמויות של התיק הישן שלי...'
שלומי הרגיש איך שהדם עולה לו לראש מבושה. ומאיר המשיך: 'אבל למרות זאת, אני לא כועס עליך. להיפך, אני מודה לך. כי היום אני מבין שבעצם אתה הצלת אותי...'
'אני הצלתי אותך?' לא הצליח שלומי להבין: 'על מה אתה מדבר? אני הרי התעללתי בך...'
'אני אסביר לך במה מדובר' אמר מאיר והחל מגולל את סיפורו: 'התיק הזה היה שייך לאחי הגדול שנפטר לפני כשנתיים' פתח מאיר בסיפורו כשעיניו מתלחלחות בדמעות 'והוא המזכרת היחידה שנותרה לי ממנו, כך שפיתחתי תלות של ממש בתיק הזה. אף אחד לא הצליח לשחרר אותי מזה, לא הוריי, לא מוריי, וגם לא אנשי מקצוע שנסיו לעשות זאת. אף אחד, חוץ ממך שלומי. אתה, דווקא אתה, על ידי ההתעללויות שהתעללת בי כשהחבאת לי את הילקוט, רק אז באותן שעות של חוסר אונים, הצלחתי להבין שאני יכול להשתחרר ולחיות גם ללא הילקוט שנשאר לי למזכרת מאחי ז'ל. אז, תודה רבה לך שלומי על העזרה...'

***

הבעיה המרכזית של קרח ואנשיו, הייתה הקנאה בתפקידם של משה ואהרן. הם ראו את עצמם כיותר מוצלחים וראויים לתפקיד, סיפורו של קרח מלמד אותנו עד כמה הקנאה יכולה להעביר את האדם מדעתו ובו זמנית לשמש כמוסר השכל נוקב, לאורך כל הדורות.

 

תגובות (0)

כתוב תגובה:

כתובת

"שלום לעם"

ע"י עמותת "גבריאל שר ישראל" (ע.ר. 58-037849-5)

רח' בני ברית 18 ירושלים

02-5022881

webmaster@shalomlaam.co.il

צור קשר