מסורת למסירה

רבני שלום לעם תגובות: 0

מסורת למסירה – אוריאל לוף

מבן חמשת ילדי משפחת אבן-סעיד בלט עבדול במיוחד. הוא היה בן יחיד שנולד לאחר ארבע הבנות ושימח מאוד את הוריו כשנולד - אבא שלו שייח אבן-סעיד המפורסם, קיווה זמן רב לבן שימשיך את המסורת המשפחתית ויכהן אחריו במשרת השייח המכובדת וכשעבדול גדל וכישרונותיו התגלו לעיני כל, לא היה מאושר מאביו בכל רבת עמון.

עבדול למד לנצל את מעמדו בתוך המשפחה וגם מחוצה לה. הוא היה הנסיך שסביבו התרוצצו אמו ואחיותיו הגדולות והשתדלו למלא כל משאלה שעלתה בדעתו. בבית הוא קיבל צעצועים, ספרים ומחנכים פרטיים שסייעו לו להתפתח לקראת התפקיד שהכין לו אביו. ומחוץ לבית, הוא התלווה לאבא שלו כשיצא למסור נאומים ולהשתתף באספות עדתיות, כך הוא החל לרקום את הקשרים בדיוק במקומות הנכונים.

עבדול הגיע לגיל שש עשרה. הוא כבר היה נער בוגר ובשל מספיק כדי להתרחק מהסינר של אימא והפינוקים של האחיות, לטענת אביו ולאחר התייעצות עם גורמים נכבדים בעדה הוזמן לעבדול כרטיס טיסה לצרפת, שם קיים המוסד הטוב ביותר ללימודי האסלאם. עבדול היה נרגש מאד. הוא מעולם לא יצא מגבולות מולדתו והעולם הגדול קרץ לו: 'אין לי בעיה שתסתובב ותטייל קצת בצרפת, אבל...' הזהיר אותו אבא שלו: 'תזכור שהעיקר הם הלימודים!'

ביום הטיסה הצטרפו לעבדול בדרכו לשדה התעופה חצי מבני החמולה. הנשים דחפו לתיקים שלו מכל מה שהן הספיקו לאפות ולבשל, כולם חיבקו אותו שוב ושוב לפרידה בצירוף כל האיחולים והמאכלים.  לבסוף, לא לפני שהדוד מג׳יד חיבק את עבדול בפעם השביעית והאחרונה, עלה עבדול על הטיסה הנכונה, חגר את החגורה ומתח את הידיים - סוף סוף אפשר לתכנן את הטיול הראשון.

הטיסה עברה בשלום. עבדול התקבל בקריאות שמחה וחיבוקים חמים על ידי בני החמולה הפריזאית, קרובי משפחה רחוקים שמהם ביקש אביו להשגיח על הבן הבודד ולתת לו הרגשה של בית. והם אכן התאמצו ליצור אוירה משפחתית חמה ועבדול נהנה מהשהות שם, בימים הראשונים הוא נח והתאקלם ואז החל לצאת ולהסתובב קצת ברחבי פריז. באחד הימים נתקל עבדול באקראי במודעה שהזמינה אותו לבוא ולהשתתף בתחרות שירה מזרח תיכונית, כשנתבקש לעלות לבמה ולשיר התלהבו השופטים מקולו הערב והעניקו לו במקום מלגת לימודים, עבור לימודי מוזיקה לארבע שנים. בלי לספר לאף אחד ובמיוחד לא למארחים שלו, נרשם עבדול ללימודי המוזיקה והחל לפתח את כשרון השירה שלו, הוא למד לנגן בפסנתר, חליל וכינור והוא ראה את עצמו בעיני רוחו מופיע על במות יוקרתיות בכל רחבי העולם.

כעת לימודי המוזיקה קרצו לו הרבה יותר מלימודי הדת ומתוך כבוד לאבא שלו הוא צרף ללימודי המוזיקה את לימודי הדת. אבל ככל שעבר הזמן, היה ברור לו שהעיקר מבחינתו היא המוזיקה. הוא התחיל להפסיד לימודי דת ולא הצטער על זה במיוחד. ההרגשה שרעיונות האסלאם אינם מתאימים לאנשים מוכשרים כמוהו התחזקה אצלו ככל ששמע יותר את דעות האנשים סביבו, הוא היה מוקף בחברים צרפתיים, שחיו באורח חיים מערבי ויצאו עמו לבילויים. חבריו שכנעו אותו לעזוב את החמולה ושלפו בדיחות מלגלגות על המנהגים הערביים דווקא בקרבתו. המורים עצמם גם הבטיחו לו עתיד נוצץ - לו רק יאמץ אורח חיים מערבי, עבדול נכנע לחבריו.

דבר ראשון הפך עבדול את שמו ל'אדי' - השלב הבא שעשה היה לעבור למעונות הסטודנטים ולנתק קשר עם החמולה הפריזאית שהייתה לו כמשפחה. מהר מאד הבין אבא שלו שמשהו השתבש וניסה ליצור קשר עם עבדול - אדי בעצמו, כשלא הצליח לצור עמו קשר מירדן עלה על הטיסה הראשונה לפריז,  ברר את הכתובת של בנו במעונות הסטודנטים ונקש על דלתו.

בלי לדבר יותר מדי הוא פשוט ארז את החפצים והושיט יד לעבדול: 'בוא, חוזרים הביתה!'

עבדול העדיף לא להתנגד. יחד הם חזרו לירדן, אל המשפחה, השכנים והחברים שמבטיהם הנבגדים רדפו את עבדול בימים ובלילות: 'אתה מבייש את המשפחה! לא יהיה לך עתיד!' צעק עליו אבא שלו, אך עבדול עמד על שלו בתוקף: 'תבין אבא!' ניסה עבדול להסביר בשעה נדירה של גילוי לב: 'אני לא מצליח להתחבר לדרך החיים שלך אחרי כל מה שגיליתי, זה מאוחר מדי בשבילי...' האב השבור הרים ידיים בייאוש ולא הוסיף לדבר עוד בנושא.

שלוש שנים עברו. בלילה שבו התחתנה אחותו, נשלח עבדול ללכת להביא פרחים לחתונה מכפר מרוחק. במקום ללכת ולהביא פרחים לחתונה, הוא נסע לשדה התעופה וקנה כרטיס לצרפת לכיוון אחד. רק ארבע שעות לאחר שגילה אביו שעבדול נעלם, הוא ניסה לברר להיכן טס ולעלות על עקבותיו, אבל זה היה מאוחר מדיי: הוא שכר רכב בפריז, חצה את הגבול ללונדון ומשם עלה על טיסה לדרום אמריקה שם נעלמו עקבותיו והפעם, לעולמים...

***

עבדול טעם מאורח חייה של התרבות המערבית ועבור כך, הוא היה מוכן לאבד את משפחתו. לנדוד אל הבלתי ידוע בודד וחסר כל, רק כדי ליהנות מהחופש. אדם הראשון אכל מעץ הדעת שאסר עליו הבורא ובגלל כך הוא גורש מגן עדן ונגרם סבל לעולם כולו עד היום. אם נשמור על המסורת כראוי לא נבגוד במורשת שלנו, בסבים וסבתות שמסרו את נפשם מתוך אדיקות לדתם, בכך אנחנו מחברים את חיינו לשרשרת בת אלפי שנים שהוכיחה את עצמה בעושר ערכי ועליון.

תגובות (0)

כתוב תגובה:

כתובת

"שלום לעם"

ע"י עמותת "גבריאל שר ישראל" (ע.ר. 58-037849-5)

רח' בני ברית 18 ירושלים

02-5022881

webmaster@shalomlaam.co.il

צור קשר