מציאה ברוח

יעקב ברוך ב.ת. תגובות: 0

בית המדרש

שאלה מס' 516

מציאה ברוח

'זרוק לי את המאתיים שקל שאתה חייב לי!' צעק אוראל לעמיחי כשהוא מחכה בקוצר רוח בכניסה לבניין. עמיחי, בלי לחשוב פעמיים, הוציא מהארנק מאתיים שקל והעיף אותם מחלון הקומה הרביעית. אוראל המתין בידיים פרושות לשטר המבוקש, אלא שרוח ירושלמית קרירה, העיפה את השטר למקום בלתי מזוהה ואפילו עמיחי מלמעלה פספס ולא הצליח להבחין להיכן עף השטר. בבניין הסמוך הבחין פתאום אלירן בשטר של מאתיים שקלים, מתעופף ברוח ונוחת על העץ שבחצר. הוא קפץ על הגדר, תפס את השטר בחיוך והכניס אותו לארנק. ואז פתאום הוא שמע את אוראל ועמיחי מתווכחים ביניהם. אוראל צעק לעמיחי: 'עדיין לא קיבלתי את הכסף, מבחינתי לא שילמת לי את מה שאתה חייב לי!'. ואילו עמיחי התנער מאחריות וטען: 'אמרת לי לזרוק אז זרקתי, מה אתה רוצה ממני? אני לא חייב לך כלום!'. אלירן שמע את הוויכוח והתלבט האם הוא חייב להחזיר להם את השטר שמצא? מה דעתכם?

מעיינים בספרים ולומדים לפסוק הלכה או משפט: תלמוד בבלי מסכת 'גיטי'ן דף ע'ח ע'ב במילים: 'זרוק לי חובי ותיפטר', וברש'י על המקום דיבור המתחיל: 'ותיפטר'. שולחן ערוך 'חושן משפט' סימן ק'כ, סעיף א', ובחידושי רבי עקיבא איגר על המקום. 'נתיבות המשפט' סימן קכ'ג סעיף קטן א'.

תשובה לשאלה 'האבדה שנמצאה' (שאלה מס' 513)

 

תקציר השאלה השבועית: דבורה איבדה את טבעת הנישואין שלה, לאחר כמה שנים החליטה דבורה לפנות מהבית את הארונות הישנים, היא הזמינה את תומר שיוריד אותם לפח, אלא שבדרך אחד הארונות התפרק ומתוכו נפלה טבעת יקרה. כשסיפר על כך לדבורה היא שמחה לשמוע שטבעת הנישואין שלה נמצאה סוף סוף, אלא שתומר הבהיר לה שכיון שהיא כבר התייאשה מהטבעת היא שייכת לו, ואילו דבורה טענה שהתייאשה בטעות והטבעת עדיין שלה. מה דעתכם?

תשובה בקצרה: תומר אכן זכה בטבעת היות ומצא אותה לאחר ייאוש מחוץ לביתה של דבורה, אך לפנים משורת הדין ראוי שיחזיר לה אותה.

תשובה בהרחבה: אדם שאבד לו חפץ בתוך ביתו, ולאחר זמן רב מצא אותו אדם אחר בביתו, האם זכה בו המוצא? התוספות (ב'מ כ'ו ע'א) קבעו שאין אדם מתייאש ממה שאבד אצלו בבית, היות והוא מאמין שיום אחד הוא עוד ימצא את זה, אולם הרמב''ן (שם) סובר שיתכן שאדם יתייאש ממה שאבד בתוך ביתו, אך בכל זאת אדם אחר לא יכול לזכות בו, כיון שייאוש בתוך ביתו ורשותו של אדם אינה מועילה, והסיבה לכך היא, או מפני שייאוש הוא רק על דבר שאבוד מבעליו ולא על מה ששמור לו בביתו (נתיה'מ סי' רנ'ט) או מפני שזה נחשב ייאוש בטעות שהרי כל מה שהתייאש היה בגלל שחשב שזה אבוד ממנו ולא ידע שזה מונח אצלו בבית (חזון איש).

כשהאבדה יצאה מהרשות

במקרה שהחפץ אבד בבית, ולאחר מכן הוא הוצא מתוכו, ואז מצא אותו אדם אחר, הדין הוא שהמוצא זוכה בו, כיון שבעצם היה ייאוש אלא שבבית לא היה לו תוקף, ואחרי שהוצא מתוכו חל הייאוש והמוצא זוכה בחפץ האבוד (נתיה'מ סי' ר'ס סקי''ג).

בסיפור שלנו,

אילו תומר היה מוצא את הטבעת בעודה בבית, הוא ודאי לא היה זוכה בו, ואף אם דבורה היתה מתייאשת בפירוש, לדעת הרמב'ן זה היה נשאר עדיין שלה, אולם היות ותומר מצא את הטבעת מחוץ לביתה של דבורה, לכל השיטות הוא זוכה בה, כיון שהייאוש חל לאחר שהטבעת הוצאה מהבית, אך לפנים משורת הדין ראוי ואף יש מצוה שתומר יחזיר לה את הטבעת, אלא אם כן המוצא הוא עני והמאבד הוא עשיר שאז מותר למוצא להחזיק את המציאה לעצמו גם לפנים משורת הדין (סי' רנ'ט ס'ה).

תגובות (0)

כתוב תגובה:

כתובת

"שלום לעם"

ע"י עמותת "גבריאל שר ישראל" (ע.ר. 58-037849-5)

רח' בני ברית 18 ירושלים

02-5022881

webmaster@shalomlaam.co.il

צור קשר