בלי לוותר

רבני שלום לעם תגובות: 0

בלי לוותר - איתמר מאיר

בקצה הכפר קאסון התגוררה משפחת צ'קבוטו הענייה. הבעל עבד כפועל במכרות הפחם במשך שעות ארוכות ביום, האישה הייתה אופה לחמי אורז משובחים ומוכרת אותם בשוק המקומי. כך הם חיו בדוחק והשתדלו לשמוח במה שיש להם, במשך שנים הכול התנהל על מי מנוחות עד שאב המשפחה חלה בקדחת המכרות. מצבו הלך והתדרדר ולפני מותו אמר לאשתו: 'אני לא רוצה שבננו יגדל ויהפוך ל'עכבר מכרות' כמוני – תבטיחי לי שתשקיעי בו, שילמד מקצוע שיהפוך להיות אדם מכובד ולא כמוני כורה פשוט' האישה הבטיחה בדמעות שתעשה זאת ולאחר זמן קצר הוא נפטר. לאחר שתמו ימי האבל על אב המשפחה, פנתה האם לבנה צ'אק בון וביקשה ממנו: 'הגיע הזמן למלא את רצונו של אביך, אני רוצה שתלך לעיר הגדולה ללמוד בבית הספר, תכיר את סימני הכתב כדי שתוכל להתחיל וללמוד מקצוע מכובד'

צ'אק בון הנהן בראשו ונפרד לשלום מאמו, הדרך הייתה ארוכה עד לסיאול אבל הוא היה נחוש להגיע וללמוד את הבסיס הנדרש ללימודי המקצוע. חלפו חודשים מאז עזב צ'אק בון את הבית, האם נשארה לבדה בביתם הקטן והמשיכה לאפות לחמי אורז לפרנסתה, בכל הכפר לא היה מי שיכול היה לאפות לחמי אורז טובים ממנה. הם היו טעימים, יפים, כולם דומים זה לזה, ישרים ובעלי מרקם נימוח ועסיסי ולכן כל אנשי הכפר קנו לחמים רק אצלה. האם הייתה מלאה בגעגועים לבנה, לא עבר עליה ערב אחד ללא מחשבה על בנה הקטן. בלילות היא הייתה מחשבת כמה זמן צריך לעבור עד שתראה שוב את בנה היקר.

ערב אחד שמעה האם צעדים מחוץ לבית: היא פתחה את הדלת והופעתה לראות את בנה. היא הבינה שצ'אק בון עייף מדרך ארוכה ועל אף שהיא מאד רצתה מאוד לגשת אליו ולחבק אותו, היא לא עשתה כך. אלא שאלה: 'מדוע חזרת לפני הזמן? האם למדת כבר את כל מה שצריך, על מנת שתוכל לעבור את המבחן?' צ'אק בון לא ציפה לקבלת פנים כזאת מאמו. הוא נאנח ואמר: 'אני עייף מאוד. עברתי מרחק רב, הלכתי ברגל כבר ארבעה ימים ומאתמול בבוקר לא אכלתי. תני לי לאכול, לנוח, ומחר בבוקר אספר לך הכול...'

מאוד רצתה האם לנשק את בנה, לתת לו לאכול מכל מה שהיה בבית ולתת לו לישון על מחצלת. אך היא לא עשתה זאת, אלא שאלה שוב: 'האם הספקת כבר ללמוד את כל החומר הנלמד?' והוא ענה: 'למדתי כבר את כל שצריך הייתי ללמוד ולכן חזרתי עכשיו הביתה, מוקדם יותר...'

'אז קח מכחול, דיו וניר וצייר קודם עבורי את עשרת סימני הכתב!' דרשה האם, הבן הוציא דיו ומכחול מתרמיל שהיה על כתפו והאם כיבתה את המנורה ואמרה לו: 'תצייר את הסימנים בחושך ואני אופה בינתיים לחם' לאחר חצי שעה של עבודה מהירה קראה האם: 'הלחם מוכן!' היא הדליקה שוב את המנורה. 'תראה לי את סימני הכתב שציירת!' ביקשה ממנו. הסימנים המצוירים בחושך היו מכוערים, הם לא היו ישרים ובכמה מקומות היו גם כתמי דיו. ואז לו אמרה האם: 'תסתכל על הלחם שלי!'

צ'אק בון הביט על הלחמים. הם היו ישרים, יפים, אחידים, מדויקים, כאילו היא אפתה אותם באור מלא. עכשיו שמה האם את ידה על כתף בנה ואמרה: 'חזור לסיאול ותחזור הביתה כאשר יעבור הזמן הנכון, תבוא הביתה רק כאשר תדע היטב את כל מה שאתה צריך לדעת!'

'בבקשה אמא' התחנן צ'אק בון: 'אמא, תני לי להישאר עד הבוקר! התגעגעתי ובאתי אליך. הלכתי בלי הפסקה הרבה ימים ולילות. אין לי כבר כוח לחזור בדרך כל כך ארוכה...'

'אין לך זמן למנוחה' ענתה האם בחומרה: 'קח את הלחמים האלו ולך!' צ'אק בון הלך בחושך בשבילים הרריים. הדרך לסיאול הייתה קשה ומפרכת. הוא פסע בחוסר כוח ודמעות זלגו מעיניו, היה נדמה לו שאימו נוהגת בו באכזריות 'אולי היא הפסיקה לאהוב אותי בזמן שלא הייתי בכפר' חלפה מחשבה בראשו. למחרת בבוקר הוא היה רעב מאד, התיישב על סלע בקצה הדרך ופתח את התרמיל שבו ארזה לו האם את הלחמים. הוא שם לב שהלחמים היו נראים נהדר, הם היו יפים ודומים זה לזה, אז הוא החל לחשוב: 'הנה, אמא הצליחה לבצע היטב את עבודתה בחושך, ואני לא הצלחתי. איך היא הצליחה לאפות ואני לא הצלחתי לכתוב?' המחשבה שחלפה בראשו עודדה אותו והוא המשיך את דרכו לסיאול נחוש מאי פעם.

חמש שנים עברו מאז, צ'אק בון למד היטב לקרוא ולכתוב, הוא למד חשבון הנדסה וגיאוגרפיה ואף התחיל לימודי רפואה בסיאול. 'כעת זהו הזמן המתאים לחזור הביתה' חשב לעצמו, הוא ארז לעצמו תרמיל ועשה שוב את הדרך הארוכה והמפרכת חזרה לכפר. ארבעה ימים לאחר מכן שמעה האם דפיקות בדלת ביתה, צ'אק בון עמד בדלת מותש ועייף, אך מחייך. היא שאלה: 'באת הביתה כי למדת כבר את הכול?'

'למדתי הכול!' השיב הבן. הוא הוציא מהתרמיל ניר, מכחול ודיו וכיבה את המנורה. לאחר עשר דקות אמר צ'אק בון: 'תוכלי להדליק את המנורה!' היא הדליקה את המנורה וניגשה לבנה, לפניו מונח היה גיליון ניר שהיה מלא בסימני הכתב, הסימנים היו קריאים, ישרים, יפים, תואמים. רק אז קראה האם: 'כמה שהתגעגעתי אליך! כמה עצוב היה לי! תן לי להביט בך, לראות כמה גדלת!'

חמש עשרה שנים לאחר מכן, סיפר את הסיפור הזה ד'ר צ'אק בון לתלמידיו באוניברסיטת סיאול. וסיים: 'אני בטוח בדבר אחד, אם הייתי נשאר באותו לילה בבית, קרוב לוודאי שאני לא הייתי עוד כאן היום, רק הנחישות של אימא שלי למרות הכאב והגעגועים, הדחיפה שלה אני נמצא כאן, אפשר לומר שכמעט אך ורק בזכותה...'

***      

לפעמים רק בזכות הנחישות, הדבקות במטרה ואנשים שדואגים לנו מסביב אנחנו מצליחים להגיע למטרה הנכספת. גם אם נראה לפעמים שהקרובים אלינו רוצים ברעתנו, אם נתבונן לטווח הארוך נוכל לראות שלבסוף עוד נודה להם על שדחפו אותנו להגיע להיכן שאנו נמצאים היום.

תגובות (0)

כתוב תגובה:

כתובת

"שלום לעם"

ע"י עמותת "גבריאל שר ישראל" (ע.ר. 58-037849-5)

רח' בני ברית 18 ירושלים

02-5022881

webmaster@shalomlaam.co.il

צור קשר