זאב מזכיר נשכחות

רבני שלום לעם תגובות: 0

זאב מזכיר נשכחות - שמחה פשיטיק

כשהתעורר טנג'י מהתרדמת – הוא לא זכר כלום. סביבו ישבו אנשים לא מוכרים לו, שהביטו בו בדאגה מעורבת בשמחה. 'הוא התעורר!' קראו כולם כאחד למראה עיניו הפקוחות. 'טנג'י התעורר!' צהלה אישה אחת מבוגרת. 'יופי, אז עכשיו אני לפחות יודע איך קוראים', גיחך טנג'י בינו לבין עצמו בהומור שחור משחור. 'ואני גם יודע שישנתי כאן בצריף המוזר הזה, כנראה הרבה זמן, לפי השמחה שבה הם מקדמים את פני'. אבל מיהם האנשים שסביבו? את זה הוא לא ידע. הם, לעומת זאת, הכירו את טנג'י היטב ואפילו אהבו אותו. כך הסיק טנג'י מהנשיקות ומהחיבוקים שהרעיפו עליו הנוכחים.

לאחר שנרגעו הרוחות, התפזרו האנשים והצריף נהיה שקט. בחדר הקטן לא נותר איש, מלבד האישה המבוגרת עם הסינר הפרחוני למותניה. 'אוי, טנג'י!' היא בכתה באושר. 'דאגתי לך כל כך! שכבת כאן חודש שלם בלי תזוזה...' אבל טנג'י הביט בה בפנים אטומות. 'מי את?' שאל בקרירות. 'מי אני?!' צווחה האישה. 'טנג'י! מה קרה לך?! זו אני, ג'ינה! אל תגיד לי שאתה לא מזהה אותי, את אשתך שחיה לצדך עשרים ואחת שנה. אוי, לא...' וכאן היא פצחה בסדרת יללות מכמירות לב. 'גם אותי אתה לא מזהה?' שאל בחור צעיר בעל שיער מקורזל. 'לא, מי אתה?' הביט עליו טנג'י בעיני עגל. 'אני ממיגו, בנך היחיד. אתה לא מזהה אותי, אבא?' וגם הבן הצטרף לבכיות האם המסכנה.

משעה לשעה התבררה הצרה: טנג'י אינו זוכר כלום מעברו. כנראה שהחבלה בראשו, שנגרמה מענף העץ שנפל עליו, הייתה הרסנית ומוחו ניזוק. ראש השבט נכנס אליו לבקרו ביום השני. 'טנג'י יקירי', לחש לו בחמלה. 'תיאלץ להתחיל להכיר את הסביבה שלך, את המשפחה, את החברים, את התושבים, את כולם. אל תדאג, נעבוד איתך בהמון סבלנות, עד שתחזור להיות טנג'י שכולנו הכרנו לפני שנפגעת בראשך'.

אט אט החל טנג'י חוזר לשגרת חיים מבורכת. בלימוד יומיומי מפרך היה משנן את שמותיהם של קרובי משפחתו ואת דמויותיהם, עד שלמד להכירם ולקרוא בשמם. הסובבים אותו כבר כמעט שכחו מכל המאורע הקשה שעבר עליו ועליהם, אלא שבאותו בוקר אירע מעשה שגרם להם לתהות האם טנג'י החלים לגמרי או שעדיין נותרו בו אי אלו צלקות במוחו ובנפשו.

הצעקות הרמות שנשמעו מהצריף בו התגוררו טנג'י ומשפחתו – עוררו את אחרוני התושבים הישנוניים שבכפר. כולם שמעו את טנג'י מצווח וצורח, כמי שנטרפה עליו דעתו. הם התאספו סביב הבקתה הקטנה שבה גר, וניסו להבין על מה המהומה. 'עבדתם עלי!' נשמעו קריאותיו הרמות של טנג'י מתוך הבית. 'שיקרתם לי!' חזר שוב ושוב.

ראש השבט הוזעק לזירה. הוא נקש על דלת הצריף וג'ינה, אשתו של טנג'י, פתחה אותה בפניו, בוכיה ודומעת. 'תני לי לדבר איתו', ביקש ממנה ראש השבט. 'אנסה להרגיע אותו'. ג'ינה אפשרה לו להיכנס, בתקווה שיצליח להשפיע על בעלה לחזור לשפיותו. ראש השבט ניגש לטנג'י, הניח יד רכה על כתפו, ושאל בקול רך: 'טנג'י יקירי, מה אירע? ספר לי'.

תחילה הביט בו טנג'י ורצה להרים קולו גם עליו, אבל הכבוד שרחש לו מנע ממנו לעשות זאת. ראש השבט היה האדם הכי מכובד בכפר, ואיש מעולם לא העז לצעוק עליו או לסרב להוראותיו. 'אתם... אתם...' התחיל טנג'י לגמגם. 'אתם שיקרתם לי, כולכם'. ראש השבט לא נבהל, ושאל בנעימות: 'מה שיקרנו עליך?' וטנג'י הסביר: 'הראיתם לי את הבחור הזה שגר פה בבית ואמרתם הוא בני. אבל זה בכלל לא נכון! הכול שקר!'

ראש השבט לא חייך. 'מה גורם לך לחשוב שהוא לא הבן שלך?' ניסה להבין. 'אספר לך בדיוק', אמר טנג'י. 'אמנם איבדתי את כל הזיכרונות שלי, אבל כל הזמן הסתובבתי בתחושה שמשהו מציק לי. בהתחלה לא הצלחתי להניח את האצבע על הנקודה שהפריעה לי, אבל לאט-לאט הבנתי. שמתי לב שהוא בכלל לא מרבה לדבר על מאורעות שקרו לנו בעבר, ולא מספר סיפורים מחוויות שעברנו יחד. אם הוא היה הבן שלי, הוא היה אמור לשוחח איתי על אירועים שחווינו ביחד, לא ככה?'

ראש השבט הנהן. 'אתה צודק בטענתך, טנג'י יקירי'. הוא קרא לכיוון פתח החדר: 'ממיגו! בוא לכאן בבקשה!' והבן הנבוך הופיע בפתח החדרון הצר. הם עמדו שם שלושתם: טנג'י, בנו, וראש השבט. 'ממיגו, ספר בבקשה לאביך חוויה אחת מסעירה שאירעה לכם ביחד'. הבחור הרהר לרגע, ואז סיפר: 'זה היה באותו יום שנפגעת מהענף שנפל עליך. הלכנו יחד ביער, כשלפתע הגיח זאב ענק מבין העצים. הוא חשף שיניים חדות ורץ לכיוונך. היית בסכנת חיים, אלא שאז- - -'

'- - -קפצת עליו ותקעת בו סכין!' נכנס טנג'י לתוך דברי בנו. ראש השבט והבן הביטו בו ופיהם נפער לרווחה. 'איך אתה יודע את ההמשך?' שאלו כאחד. טנג'י, דמעה קטנה נושרת מעינו, השיב: 'הסיפור הזה החזיר לי את הזיכרון... כשממיגו הזכיר את המסירות שלו כלפי, לא יכולתי שלא להיזכר באהבה שאהבתי אותו, את בני היחיד ו-ה-א-מ-י-ת-י!'

*

בראש השנה אומר הקב'ה: 'אמרו לפני זיכרונות כדי שיעלה זיכרונכם לפני לטובה'. אין הכוונה שהוא אינו זוכר את עמו ישראל, חלילה, שהרי אנו בניו חביביו. אלא שעל ידי שנאמר את פסוקי הזיכרונות, ניזכר בעצמנו שאנחנו בנים לה', ועל ידי כך תתעורר עוד יותר אהבתו של ה' אלינו. אם נזכור – אזי ניזכר.

תגובות (0)

כתוב תגובה:

כתובת

"שלום לעם"

ע"י עמותת "גבריאל שר ישראל" (ע.ר. 58-037849-5)

רח' בני ברית 18 ירושלים

02-5022881

webmaster@shalomlaam.co.il

צור קשר