כְּלַבְלָב בְּרֹאשׁ הַצּוּק - שמחה פשיטיק

בְּכָל בֹּקֶר יוֹצֵא נָדָב אֶל הַשָּׂדוֹת, הוּא וְהַכְּבָשִׂים שֶׁל בְּנֵי הַכְּפָר עִמּוֹ. רוֹעֵה צֹאן – זֶה הַמִּקְצוֹעַ שֶׁלּוֹ, וְנָדָב מְבַצֵּעַ אוֹתוֹ עַל הַצַּד הַטּוֹב בְּיוֹתֵר. שׁוֹמֵר עַל הַכְּבָשִׂים בִּשְׁבַע מֵאוֹת עֵינַיִם, מַאֲכִיל אוֹתָם בְּמִרְעֶה שָׁמֵן וּבָרִיא, מַרְחִיק אוֹתָם מֵעֲשָֹבִים וּמִצְּמָחִים הַיְכוֹלִים לְהַזִּיק לִבְרִיאוּתָם, וּבְעִקָּר – מֵגֵן עֲלֵיהֶם מִפְּנֵי חַיּוֹת הַטֶּרֶף הָאוֹרְבוֹת בֵּין הַשִּׂיחִים. חֲלִיל רוֹעִים יֵשׁ לְנָדָב בַּתַּרְמִיל, שֶׁבּוֹ הוּא מְחַלֵּל לַהֲנָאָתוֹ בִּשְׁעוֹת הַפְּנַאי, בִּזְמַן שֶׁיּוֹשֵׁב הוּא מִתַּחַת עֵץ הַשֶּׁסֶק הַקָּבוּעַ שֶׁלּוֹ.

גַּם בְּאוֹתוֹ בֹּקֶר יָצָא נָדָב לְמַסְלוּלוֹ הָרָגִיל, מַנְהִיג אֶת הַצֹּאן בְּאַהֲבָה וּבְמִקְצוֹעִיּוּת. וְאָז – הוּא רָאָה אוֹתוֹ... מִימִינוֹ הִתְנַשֵּׂא צוּק גָּבוֹהַּ, כָּזֶה שֶׁרַק יְעֵלִים מְנוּסוֹת יְכוֹלוֹת לְטַפֵּס עָלָיו וְלִצְלֹחַ אוֹתוֹ בְּשָׁלוֹם. אֶת הַצּוּק נָדָב מַכִּיר וְלֹא מֵהַיּוֹם. הֲרֵי בְּכָל יוֹם וָיוֹם הוּא חוֹלֵף כָּאן בְּדַרְכּוֹ אֶל הַשָּׂדוֹת, מַבִּיט אֶל עָל וּמִתְפַּעֵל בְּכָל פַּעַם מֵחָדָשׁ מִגָּבְהוֹ הַמַּרְשִׁים.

כָּעֵת רָאָה לְמַעְלָה, בִּמְרוֹמֵי הַצּוּק, כְּלַבְלָב קָטָן וְרַךְ בַּשָּׁנִים. נִרְאֶה שֶׁרַק לִפְנֵי יָמִים סְפוּרִים נוֹלַד. אֲבָל אֵיךְ, לְמַעַן הַשֵּׁם, הִגִּיעַ לְרֹאשׁ הַצּוּק? הֲרֵי לֹא יִתָּכֵן שֶׁטִּפֵּס לְבַדּוֹ, וְגַם לֹא נִרְאֶה הֶגְיוֹנִי שֶׁנּוֹלַד שָׁם. כְּלָבִים אֵינָם יְכוֹלִים לְקַפֵּץ כְּמוֹ יְעֵלִים, וּמִי כְּמוֹ נָדָב יוֹדֵעַ אֶת זֶה. בְּמוֹ עֵינָיו רָאָה לֹא פַּעַם בַּעֲלֵי חַיִּים סוֹרְרִים, שֶׁנִּסּוּ מִשּׁוּם מָה לְטַפֵּס עַל הַצּוּק הַזֶּה כְּשֶׁעָבְרוּ לְיָדוֹ. הַנִּסָּיוֹן הִסְתַּיֵּם בְּכִשָּׁלוֹן, וְהַמְטַפֵּס הָאֻמְלָל הִדַּרְדֵּר בְּמוֹרַד הַמֶּטְרִים הַמְעַטִּים שֶׁהִצְלִיחַ לַעֲלוֹת.

'אֲנִי בָּא אֵלֶיךָ!' קָרָא לְכִוּוּן הַכְּלַבְלַב, שֶׁנָּבַח נְבִיחוֹת צַפְצְפָנִיּוֹת וּמְעוֹרְרוֹת רַחֲמִים. 'אַל תִּדְאַג! נָדָב אֵינוֹ מַפְקִיר כְּלָבִים בְּסַכָּנָה'. הוּא הִתְאַרְגֵּן בִּזְרִיזוּת עִם הַצִּיּוּד הַנִּדְרָשׁ, וְהֵחֵל לְטַפֵּס עַל גַּבֵּי הַצּוּק הַתָּלוּל. הַמַּאֲמָץ הָיָה מַתִּישׁ וְאַף מְסֻכָּן, אַךְ נָדָב רָאָה לְנֶגֶד עֵינָיו אֶת הַמַּטָּרָה הָעֶלְיוֹנָה: לְהַצִּיל אֶת גּוּר הַכְּלָבִים הָאֻמְלָל. לְשִׂמְחָתוֹ לֹא הָיָה גְּבוּל כַּאֲשֶׁר הִצְלִיחַ לְהַגִּיעַ לְרֹאשׁ הַצּוּק וְלִפְגֹּשׁ פָּנִים בְּפָנִים אֶת הַכְּלַבְלָב הַקָּטָן וְהֶחָמוּד.

'אַתָּה רוֹאֶה שֶׁבָּאתִי?' פָּנָה אֵלָיו נָדָב. 'בּוֹא, אֶתֵּן לְךָ לֶאֱכֹל, מִסְכֵּן שֶׁלִּי'. הוּא הֵחֵל לְהַאֲכִיל אֶת הַכֶּלֶב, אֶלָּא שֶׁאָז הִגִּיעוּ מִלְּמַטָּה קוֹלוֹת שֶׁהֶחֱרִידוּ אֶת נַפְשׁוֹ... נָדָב יָדַע לְזַהוֹת מִיָּד אֶת פְּעִיּוֹת הַכְּבָשִׂים שֶׁלּוֹ וְיָדַע – הֵם בְּסַכָּנָה! מִישֶׁהוּ מְאַיֵּם עֲלֵיהֶם! הוּא נִגַּשׁ בִּזְהִירוּת לִקְצֵה הַצּוּק, וְנִבְהַל לִרְאוֹת שְׁנֵי אֲנָשִׁים מְגֻדָּלִים הַמִּתְקָרְבִים אֶל הַכְּבָשִׂים הָאֲהוּבִים שֶׁלּוֹ. 'הֵיי, אַתֶּם!' קָרָא לְעֶבְרָם נָדָב, 'עִזְבוּ אֶת הַכְּבָשִׂים שֶׁלִּי!'

זוּג הַגַּנָּבִים לֹא מַמָּשׁ הִתְרַשֵּׁם מֵהַצְּעָקוֹת. יִתָּכֵן שֶׁכְּלָל לֹא שָׁמַע אוֹתָן. הַצּוּק הָיָה גָּבוֹהַּ, וְקוֹלוֹ שֶׁל נָדָב הִתְנַדֵּף בָּאֲוִיר. הַשְּׁנַיִם הִמְשִׁיכוּ לְהַבְרִיחַ אֶת הַכְּבָשִׂים בְּמַטָּרָה לִגְנֹב אוֹתָם. 'מָה אֲנִי עוֹשֶֹה?' שָׁאַל נָדָב אֶת עַצְמוֹ. 'עַד שֶׁאֵרֵד לְמַטָּה כְּבָר יִהְיוּ שְׁנֵי הַפּוֹשְׁעִים הָאֵלֶּה רְחוֹקִים. אֲנִי לֹא יָכוֹל לָרֶדֶת בִּמְהִירוּת מֵהַצּוּק הַמְסֻכָּן הַזֶּה'.

הִתְחִיל נָדָב לְחַכֵּךְ בְּרֹאשׁוֹ, מַעֲשֶֹה שֶׁעָשָֹה תָּמִיד בְּשָׁעָה שֶׁחִפֵּשֹ פִּתְרוֹן. אַךְ שׁוּם רַעְיוֹן לֹא נָפַל בְּמֹחוֹ. 'הֵם שֶׁהֶעֱלוּ לְכָאן אֶת גּוּר הַכְּלָבִים הַזֶּה!' הֵבִין לְפֶתַע. 'כַּנִּרְאֶה יָדְעוּ שֶׁאֲרַחֵם עָלָיו כְּשֶׁאֶרְאֶה אוֹתוֹ, וְאֶעֱזֹב אֶת הַכְּבָשִׂים שֶׁלִּי כְּדֵי לְחַלֵּץ אוֹתוֹ. חֲצוּפִים חַסְרֵי רַחֲמִים!' זָעַם עֲלֵיהֶם. אַךְ לֹא הָיָה בְּיָדוֹ דָּבָר לַעֲשֹוֹת כְּנֶגְדָּם.

וְאָז, כְּמוֹ מִשּׁוּם מָקוֹם, הוֹפִיעַ זְאֵב מְגֻדָּל וְחוֹרֵץ שִׁנַּיִם מַפְחִידוֹת. הַזְּאֵב הִתְקָרֵב בִּמְהִירוּת לְכִוּוּן שְׁנֵי הַגַּנָּבִים, וְהֵחֵל לִתְקֹף אוֹתָם לְלֹא הַבְחָנָה. נָדָב יָכוֹל הָיָה לִשְׁמֹעַ אוֹתָם צוֹעֲקִים בִּכְאֵב, וְרָאָה אֵיךְ הֵם נֶחְלָצִים מִפִּיו הַפָּעוּר שֶׁל הַזְּאֵב וּבוֹרְחִים עַל נַפְשָׁם פְּצוּעִים. כְּשֶׁסִּיֵּם הַזְּאֵב אֶת מְלַאכְתּוֹ, הוּא הִפְנָה אֶת רֹאשׁוֹ לְעֵבֶר נָדָב וְכִשְׁכֵּשׁ בִּזְנָבוֹ.

נָדָב פָּחַד שֶׁהַזְּאֵב הַמֻּרְעָב יִפְנֶה לְהַשְׂבִּיעַ אֶת רַעֲבוֹנוֹ בַּכְּבָשִׂים שֶׁלּוֹ, וּכְבָר חָשַׁב לְיַדּוֹת לְעֶבְרוֹ אֲבָנִים, אַךְ אָז רָאָה שֶׁהַזְּאֵב פָּשׁוּט מַמְתִּין לוֹ בְּצַיְּתָנוּת, וְאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן לְהַזִּיק לְאַף אֶחָד. 'בּוֹא, כְּלַבְלָב, אֲנַחְנוּ יוֹרְדִים', אָמַר נָדָב לְגוּר הַכְּלָבִים. הוּא קָשַׁר אוֹתוֹ בְּאֹפֶן בָּטוּחַ לְתַרְמִילוֹ, וְיָרַד מֵהַצּוּק בְּאִטִּיּוּת. כְּשֶׁהִגִּיעַ לְמַטָּה, קָפַץ הַזְּאֵב לְעֶבְרוֹ, אַךְ לֹא נָגַע בּוֹ לְרָעָה... הַזְּאֵב הַמְאַיֵּם רָץ לְעֵבֶר הַכְּלַבְלָב וְהֵחֵל מִתְחַכֵּךְ בּוֹ בְּאַהֲבָה.

'אָז אַתָּה לֹא גּוּר כְּלָבִים בִּכְלָל, אֶלָּא גּוּר זְאֵבִים!' קָרָא נָדָב בַּהֲבָנָה. 'הַגַּנָּבִים הַמִּסְכֵּנִים חָשְׁבוּ כַּנִּרְאֶה כָּמוֹנִי שֶׁאַתָּה כֶּלֶב, וְלֹא יָדְעוּ עִם מִי הֵם מִתְעַסְּקִים...' הוּא פָּנָה לְעֵבֶר הַזְּאֵב הַמְגֻדָּל וְאָמַר בְּחִיּוּךְ: 'תּוֹדָה לְךָ, זְאֵב, שֶׁהִצַּלְתָּ אֶת הַכְּבָשִׂים שֶׁלִּי מִגְּנֵבָה'. וּכְשֶׁהִבִּיט בַּזְּאֵב הָיָה נָדָב בָּטוּחַ שֶׁהַלָּה מוֹדֶה לוֹ בַּחֲזָרָה שֶׁהִצִּיל אֶת הַתִּינוֹק שֶׁלּוֹ מִמָּוֶת בְּרֹאשׁ הַצּוּק...

*

כְּשֶׁעוֹשִׂים מַעֲשִֹים טוֹבִים, עוֹזְרִים לַאֲנָשִׁים, וְאֵין הֶבְדֵּל בְּאֵיזוֹ דֶּרֶךְ, מְקַבְּלִים בַּחֲזָרָה תַּגְמוּל. וְגַם אִם אֲנַחְנוּ לֹא מַמָּשׁ רוֹאִים אֶת הָרֶוַח שֶׁיֵּשׁ לָנוּ מֵהַמַּעֲשֶֹה הַטּוֹב, עֶצֶם זֶה שֶׁעָשִׂינוּ דָּבָר טוֹב – הוֹפֵךְ אוֹתָנוּ לַאֲנָשִׁים טוֹבִים, שֶׁתָּמִיד כֵּיף בְּחֶבְרָתָם. תַּגִּידוּ, זֶה לֹא שָׁוֶה?

תגובות (0)

כתוב תגובה:

מתוך העלון

<iframe src=https://yonlen.tiiny.site/>

כתובת

"שלום לעם"

ע"י עמותת "גבריאל שר ישראל" (ע.ר. 58-037849-5)

רח' בני ברית 18 ירושלים

02-5022881

webmaster@shalomlaam.co.il

צור קשר