לכל דבר יש מחיר

איתמר מאיר תגובות: 0

ריח הלחם הטרי מהמאפייה של חֲמִיד, היה מתפשט כל בוקר ברחבי הכפר הקטן שבפאתי איסטנבול. זה היה כפר קטן וכל תושביו הכירו זה את זה. האנשים היו טובים ושקטים והם חיו בשלום זה עם זה, ואם בכל זאת צצו חילוקי דעות בין שני אנשים, הם היו הולכים ל'חכם הכפר'. חכם הכפר, שהיה אדם זקן ובעל ניסיון רב, היה משתדל לא לפסוק לטובת אחד מהצדדים, אלא להביא את שני היריבים לידי הבנה והסכמה מי מהם הצודק, וממילא הסכסוך היה מסתיים.

אבל חֲמִיד, בעל מאפיית הלחם במרכז הכפר, היה אחד האורחים הקבועים יותר אצל חכם הכפר. חמיד היה ערמומי ואוהב כסף, וכאשר הוא לא היה מרוויח מספיק בדרכים מקובלות, הוא לא היה מהסס לנסות ולמלא את כיסיו בכל דרך אחרת. מדי תקופה היו מגיעים חמיד ואחד מהתושבים לדיון אצל חכם הכפר, כשכל פעם חמיד הוא הנתבע. בדרך כלל הוא גם היה מתברר לבסוף כמי שאינו צודק. ה'בעיה' הייתה שחמיד היה אופה בחסד, ודברי המאפה שלו היו טובים ומשובחים. לכן תושבי הכפר המשיכו לקנות אצלו, למרות שהם ידעו שהוא מרמה אותם מפעם לפעם: מוסיף על המשקל, גובה מחירים יקרים יותר, או 'שוכח' להחזיר עודף לילדים קטנים.

יום אחד עבר לפני המאפייה אחד מתושבי הכפר, איש זקן ועני. הוא עמד לנוח ליד פתח המאפייה בדיוק כאשר חמיד הוציא את ככרות הלחם הטרי מהתנור. ריח הניחוח התפשט בכל הסביבה, והזקן נשם מלוא ריאותיו והתענג על הריח המשובח.

לפתע יצא חמיד מפתח המאפייה, ותפס את הזקן בשרוולו. 'מה אתה עומד כאן ונהנה לך?' צעק עליו. 'עכשיו אתה חייב לשלם לי על הריח של הלחם'.

האיש הזקן לא האמין למשמע אוזניו. 'לשלם על ריח של לחם?' שאל.

'בוודאי', ענה חמיד החמדן, 'אתה עומד פה ונהנה מעבודתי הקשה, ולכן עליך לשלם לי חמישה מטבעות נחושת'.

'מעולם לא נשמע דבר כזה, לשלם בעד ריח', אמר האיש הזקן, אך חמיד עמד על דעתו: 'הלחם הוא שלי וריח הלחם הוא שלי, ומכיוון שנהנית מדבר ששייך לי, עליך לשלם לי'.

תוך כדי הדברים התאספו אנשים רבים סביב האופה והזקן. הם שמעו את שני הצדדים, וויכוחים החלו להישמע: אלו מצדדים באופה ואחרים טוענים שהזקן צודק, והמהומה רבה.

לבסוף אמר הזקן: 'הבה נלך אל חכם הכפר, ומה שהוא יפסוק - אעשה'.

'כן, כן, בואו לחכם הכפר', הסכימו כל המתקהלים, וכולם פנו לכיוון ביתו של חכם הכפר.

שמע חכם הכפר את האופה ושמע גם את הזקן, חשב וחשב, ולבסוף פנה אל האופה.

'ראה נא, חמיד, יש צדק רב בדבריך. הזקן נהנה בחוש הריח שלו מיגיע כפיך. מחירו של כיכר הוא חמישה פרוטות נחושת. בכמה אתה מעריך את מחירו של ריח הלחם?'

שמח חמיד בליבו על שחכם הכפר מצדיק אותו. 'אני מוכן להסתפק בשלושה מטבעות נחושת', אמר.

'האם יש לך שלושה מטבעות נחושת?' שאל חכם הכפר את הזקן.

הזקן הוציא מכיסו שלושה מטבעות והושיט אותם לחכם.

חכם הכפר החזיק את שלושת המטבעות בכף ידו הפשוטה, ושקשק בהן עד שצליל המטבעות נשמע היטב.

'האם שמעת את צליל המטבעות?' שאל את חמיד האופה.

'אני שומע היטב', אמר חמיד.

'אם כך', פסק חכם הכפר בחיוך, 'צליל המטבעות ששמעת, הוא התשלום עבור ריח הלחם שלך'...

כל אנשי הכפר פרצו בצחוק גדול, וחמיד האופה חזר למאפייה שלו בבושת פנים.

*

לא לכל אחד מצמידים תואר, אבל לבן הארמי שמככב בפרשה שלנו 'זכה' לתואר לבן הרמאי. הוא מרמה את יעקב אבינו פעם אחרי פעם, ומנסה לגנוב אותו ככל יכולתו.

מדוע זכה לבן לכינוי הזה? כי הוא מרמה לא רק את האחרים, אלא גם את עצמו. הוא בטוח תמיד שהוא צודק, וגם כשהוא עושה את הרמאות הגדולה ביותר, יש לו צידוקים והסברים מכאן עד להודעה חדשה... הוא בטוח שהוא האיש הישר ביותר בעולם.

גם אנו, לפעמים, נוטים לרמות את עצמנו. הרי אף אחד לא מוכן להודות שהוא אדם שלילי – אבל מצד שני יש לאדם את היצר לעשות מעשים שליליים. מה עושים? פשוט האדם משכנע את עצמו שהמעשים השליליים הם חיוביים, ואז הדרך סלולה לעשות כל מה שהלב חפץ...

מי שהולך בדרך הזו הולך בדרכו של לבן הארמי. אך מי שמבקש ללכת בדרך האמת, צריך שהאמת תהיה נר לרגליו, והוא לא יעקם אותה על פי רצונותיו.

 

תגובות (0)

כתוב תגובה:

כתובת

"שלום לעם"

ע"י עמותת "גבריאל שר ישראל" (ע.ר. 58-037849-5)

רח' בני ברית 18 ירושלים

02-5022881

webmaster@shalomlaam.co.il

צור קשר