לא כל יום פורים

תגובות: 0

אל בית התמחוי במרכז תל אביב מגיעים מדי יום עניים רבים, שם הם מקבלים ארוחה חמה ומשביעה המוגשת להם על גבי שולחנות ערוכים. הטבח ועובדי ההגשה של בית התמחוי כבר מכירים את ה'לקוחות' הקבועים שלהם. גם בין העניים והקבצנים מתפתחים קשרים אישיים, וסביב שולחנות האוכל מתנהלות שיחות ערות בנושאים המעניינים את ציבור הסועדים.

כך למשל, באחד הימים הוציא מוֹשְקוֹ, אחד הקבצנים הקבועים בתחנה המרכזית של תל אביב, שטר של חמישים שקלים והראה אותו בגאווה ליושבי השולחן. 'ישבתי במקום הקבוע', סיפר הקבצן, 'ואיזה תייר אמריקני עבר וזרק לי חמישים שקל'.

שאר הקבצנים הביטו במושקו בר המזל בקנאה, אבל יעקב הצולע שישב בקצה השולחן, לא התרגש. 'מה זה כבר חמישים שקל?' אמר בלגלוג, 'אני הלכתי פעם לאיזה איש בירושלים והוא הביא לי שטר של מאתיים שקל. לא פחות'.

כל העיניים הופנו בבת אחת אל יעקב הצולע. 'מאתיים שקל?' שאל מושקו בתדהמה, 'אתה בטוח?'

'בטח שאני בטוח', התרגז יעקב. 'מה אתה חושב, שאני לא יודע איך נראה מאתיים-שקל?'

'חס וחלילה', מיהר מושקו להרגיע את חברו, 'פשוט זה סכום פנטסטי. חשבתי שאולי גם לי כדאי ללכת את האיש הזה. בשביל מאתיים שקל שווה לי לנסוע לירושלים'.

'בבקשה', אמר יעקב הצולע, 'אני יכול לתת לך את הכתובת אם אתה רוצה'.

מושקו רשם את הכתובת, ואכן למחרת בצהרים הוא נעדר ממקומו הקבוע סביב השולחן בבית התמחוי. מסתבר שהוא לא התעצל ונסע לירושלים, לכתובת שיעקב נתן לו.

אבל ביום השלישי, כשמושקו חזר לתל אביב והגיע לבית התמחוי, הוא נראה כועס ועצבני. 'יא שקרן', הטיח ביעקב הצולע, 'אף אחד לא נתן לך מאתיים שקל. אתה סתם מבַּלֵף. נסעתי אתמול לכתובת שנתת לי, ותראה מה קיבלתי…'

ובאומרו זאת פתח מושקו את ידו והראה לכולם מטבע של... חמישה שקלים.

'בעיה שלך,' צחק יעקב הצולע. 'כנראה שלי הוא נתן מאתיים שקל בגלל שלי יש עיניים יותר יפות…'

אבל מושקו לא התכוון לסיים את העניין בבדיחה. הוא התקרב באיום אל יעקב. 'למה שיקרת לי? בגללך בזבזתי יום ונסעתי לירושלים'.

'לא שיקרתי לך, הבנאדם נתן לי מאתיים שקל', הצהיר יעקב וגחן אל צלחתו.

'לא יכול להיות', צעק מושקו ודחף את יעקב, 'אז למה לי הוא נתן רק חמש-שקל?'

הטבח נזעק מהמטבח כדי לברר על מה המהומה. הוא הרגיע את הניצים ושמע את שני הצדדים.

'רק רגע אחד', שאל הטבח את יעקב, 'מתי זה היה כשקיבלת שם את המאתיים-שקל?'

'לפני הרבה זמן, בשנה שעברה', אמר יעקב.

'זה היה אולי בחג הפורים?' שאל הטבח.

'כן, נכון, זה היה בפורים', אמר יעקב, 'איך ידעת?'

'פשוט מאוד', אמר הטבח בחיוך מרגיע, 'ביום הפורים, כשיש מצווה גדולה לתת צדקה, יש יהודים שנותנים סכומים גדולים לכל מי שמבקש. אז מי שמגיע בפורים, יכול לקבל מאתיים שקל, אבל מי שבא באמצע השנה - שיגיד תודה גם על החמישה שקלים שנתנו לו'.

*

בפרשת השבוע אנו קוראים על לידתו של משה רבנו, מנהיג האומה. רש'י כותב דבר מדהים - שיוכבד, אמו של משה, הייתה בת 130 כשילדה אותו! פרשני התורה שואלים כיצד אירע כזה נס גדול - והתורה כלל לא מציינת אותו? הרי כששרה אמנו ילדה את יצחק אבינו בגיל 90 'בלבד' התורה מספרת באריכות על הנס, ופה, אישה יולדת בגיל 130, ואף אחד לא מתרגש?! התשובה פשוטה: במצרים אירעו כל כך הרבה ניסים, שכבר הפסיקו לספור אותם. כשאישה ילדה בגיל 130, זה כמו שמישהו מקבל 200 שקל בפורים. אבל בזמן שרה אמנו, היו ימים כתיקונם ולכן הנס של אישה שיולדת בגיל 90 הוא נס ראוי לציון.

*

את הרעיון החביב הזה אפשר לתרגם גם לחיים שלנו, כאן ועכשיו. בדורות הקודמים היו אנשים צדיקים ומיוחדים - אבל אז כל העולם היה רגוע ומיושב, והאווירה הייתה יותר רוחנית ומלאת קדושה. בקיצור, להיות צדיק בדורות הקודמים זו לא חכמה גדולה. זה כמו לקבל מאתיים שקל בפורים, כשכולם מחלקים כסף בלי הגבלה.

אבל בתקופה הנוכחית, כשהעולם רוגש וסואן ומלא פיתויים על כל צעד ושעל, הניסיונות של בני הנוער הרבה-הרבה יותר גדולים. זה לא פשוט לשמור מצוות בדור כל כך פרוץ. ולכן כל מי שמצליח להתגבר על היצר הרע אפילו במידה מועטה - עושה משהו עצום והשכר שהוא יקבל יהיה רב. כל התקרבות והתחזקות שאנו עושים בימים טרופים אלו, זה כמו 'להוציא' מאתיים שקל באמצע השנה - והשכר על כך גדול פי כמה וכמה.

תגובות (0)

כתוב תגובה:

כתובת

"שלום לעם"

ע"י עמותת "גבריאל שר ישראל" (ע.ר. 58-037849-5)

רח' בני ברית 18 ירושלים

02-5022881

webmaster@shalomlaam.co.il

צור קשר