הסיירת של הקב'ה

אבינועם הרש תגובות: 0

גם הפעם הגיע סרג'נט ג'ון ויין לבית הקפה הקטן שבקניון בניירובי בירת קניה. הפגישה הקבועה שהיה עורך אחת לכמה חודשים עם עמיתיו הצרפתים הפועלים בקניה, הייתה ארוכה ומייגעת. הוא הגיע לבית הקפה כדי ליהנות מכמה דקות של מנוחה, לפני שיצא אל נמל התעופה חזרה הביתה לחופשה. בתור חייל ביחידת הקומנדו הבריטית, ה- sas, ידע סרג'נט ג'ון להעריך במיוחד את ימי החופש הקצובים שלו, וזמנו היה מדוד. הוא הזמין לו מקום מראש בתקווה לצאת מבית הקפה מוקדם ככל האפשר. כשהגיע, התיישב במקומו ורפרף בעיתון היומי כשניגש אליו אחד המלצרים ושאל אותו: 'מה בשבילך אדוני?'

'קפה הפוך גדול, על חלב דל ורותח ואם אפשר בבקשה, בלי קצף למעלה' חייך ג'ון אל המלצר שמצדו הנהן ואמר: 'האם תרצה ליד הקפה משהו לאכול? הקרואסונים הטריים שלנו נודעים בכל קניה' הוסיף בגאווה.

'נתחיל עם הקפה ואחר כך נראה כבר...' השיב ג'ון, התרווח במושבו והחל להרהר אודות חופשתו המתוכננת. הסכנות הרבות שמספק שירותו ביחידה לימדו אותו לתכנן היטב כל חופשה ולנצל אותה בצורה הטובה ביותר. הוא כבר הפסיק לספור את כמות הפעמים שבהן היה נתון בין חיים למוות, כאשר נקלע למארבים מסוכנים, ואת הפעולות הנועזות שביצע במקומות הכי מטורפים בעולם: עירק, אפגניסטן, אפריקה.  

תמיד לפני היציאה לפעילות חשב על משפחתו וילדיו שכה אהב, היה לו מן טקס קבוע שבו נהג להוציא את התמונות הקטנות שהוחבאו בכיסו, להביט בהם מספר שניות ואז הוא היה מרגיש כיצד המחשבה על השיבה לחיק משפחתו נוסכת בו כוחות חדשים.

בעודו ממשיך לחשוב על החופשה שעתיד לבלות בה עם משפחתו, התיישבה לידו משפחה שכללה הורים ושני ילדים קטנים: בן ובת, הם נראו לג'ון מאושרים ושמחים והזכירו לו את ילדיו.

'אולי באמת הגיע הזמן לפרוש כבר מכל הסכנות האלו, החיים הרי לא מחכים לאף אחד' חשב ג'ון לעצמו כשנזכר בהזדמנויות שבהן הסתכל למוות בעיניים והמוות בהה בו בחזרה.

בינתיים הגיע המלצר עם הקפה של ג'ון.

'תודה לך ידידי' השיב לו ג'ון בנימוס והחל ללגום מקפה הרותח כשלפתע שמע צרחות איומות מהקומה השנייה: 'פיגוע, מחבלים! הצילו!' בתוך רגעים ספורים נהפך בית הקפה השקט לג'ונגל פראי, הוא הבחין כיצד אנשים רצים לכל עבר מבועתים.

הוא הספיק לקום מכיסאו כששלושה קליעים שרקו לו מעל לראש תוך כדי שאחד מהם מנפץ את החלון לרסיסים .כמו בהינתן אות, מיד נהפכו כל חושיו של ג'ון, כל שריר ושריר בגופו למכונת המלחמה הקטלנית שאליה אומן בקומנדו הבריטי: סרג'נט ג'ון ויין, מפקד צוות ביחידת העילית sas של הוד מלכותה, מוכן לפעולה מידית.

ג'ון החל לפעול באינסטינקטים של פנתר: בתוך שנייה התכופף ותפס מסתור, מיקם את עצמו בעמדת הגנה מתחת לשולחן, שלף את הגלוק 19 שלו, העריך את שדה הקרב ומיפה את מיקומם הטרוריסטים ובהתאם לכך תכנן את אסטרטגיית הפעולה שלו, לא לפני שהוציא כבכל פעם כשמצא את עצמו בשדה הקרב את תמונותיהם של אשתו ושני ילדיו. מיד לאחר מכן, התרומם בזהירות מתחת לשולחן שפוף, הציץ לעבר המדרגות הנעות והבחין בשני מחבלים המכוונים את נשקם לראשיהם של אימא ובן שנלקחו כבני ערובה. הספיקו לו בדיוק שני שניות כדי לשחרר שני קליעים מדויקים שנטרלו את הטרוריסטים. הוא זינק לעבר האימא והילד ומשך אותם החוצה, לעבר היציאה מהקניון.

אנשים רצו בבהלה מתוך הקניון לעבר היציאה, כולם רצו להציל את עצמם. בחוץ במקום בטוח, המשיך ג'ון לשמוע את צרחות הבהלה שעלו מתוך הקניון.

מלחמת פנימית עזה ניטשה בליבו של ג'ון: 'האם לחזור פנימה ולהציל עוד אנשים? ואם הפעם הם יירו בו? הרי גם לו יש אישה וילדים קטנים שצריכים את אבא שלהם. ומצד שני, איך הוא יכול לאכזב ככה את עצמו? הרי יש שם אנשים חסרי ישע שלא יודעים מה עושים במצבים כאלו ואילו הוא, סרג'נט ג'ון ויין, התאמן שנים כדי לדעת כיצד לפעול במצבים המסוכנים ביותר...'

הוא הסתכל על תיק הצד שלו, שנשא את סמל היחידה המפורסמת וידע שההחלטה נפלה: הוא ייכנס פנימה וינסה להציל עוד ועוד אנשים.

שנים עשר פעמים הוא נכנס לתוך התופת ויצא ממנה כשהוא מציל עוד ועוד אנשים! בסך הכול הציל סרג'נט ג'ון ויין יותר ממאה אנשים שחבים לו את חייהם. כשנשאל לבסוף האם הוא מרגיש גיבור ענה ג'ון ויין בענווה: 'ממש לא, בסך הכול ביצעתי את מה שמצופה ממני...'

*

ממעשי הגבורה של ג'ון אנחנו למדים ש'פעם חייל, תמיד חייל'. הקב'ה לקח אותנו להיות לו הסיירת המובחרת שלו. 'עם זו בחרתי לי תהילתי יספרו'. להיות לוחם ביחידה מובחרת זה קודם כל אחריות ומחויבות. לפעמים אנחנו מרגישים שלא בא לנו לעזור לעוד יהודי, כי אנחנו בדיוק בחופשה וגם ככה זה לא כל העולם מוטל על הכתפיים שלנו.

בדיוק ברגעים כאלו, עלינו להסתכל על 'סיכת היחידה' שלנו, על הציצית והתפילין ושאר הסמלים שמזכירים לנו לאיזו יחידה מובחרת אנחנו שייכים. בהיותנו שייכים לסיירת של הקב'ה, מצופה מאתנו לנהוג בהתאם בכל מקום ובכל זמן. לפעמים לא צריך להציל אנשים תחת אש בשביל לתקן את העולם. לפעמים מספיק מעשה קטן, מילה טובה, חיוך, חיבוק תומך לחבר במשבר. לפעמים המעשים הקטנים הללו יכולים ממש להציל נפשות. העולם מחכה לנו. האם אנחנו מוכנים לכך?

תגובות (0)

כתוב תגובה:

כתובת

"שלום לעם"

ע"י עמותת "גבריאל שר ישראל" (ע.ר. 58-037849-5)

רח' בני ברית 18 ירושלים

02-5022881

webmaster@shalomlaam.co.il

צור קשר