ברגע האחרון

דוד קליינר תגובות: 0

ברגע האחרון – דוד קליינר

האווירה בחדר האוכל הייתה שגרתית לחלוטין, רק יונתן ישב מהורהר בחדר האוכל ואכל בפיזור נפש את ארוחת הערב, בעוד שלשה ימים יחול ראש השנה וזו הפעם הראשונה שהוא לא יתפלל בבית הכנסת האהוב עליו מאז ילדותו.

הניגונים המרגשים של החזן הוותיק התנגנו בראשו, ועימם התלוו גם רגשי התרוממות הרוח בהם הוא חש באותם רגעים מיוחדים, של תפילה בראש השנה. 'בחיים, כל אדם צריך להתרגל לדברים חדשים' הרהר לבסוף והתנער ממקומו למשמע קולו התקיף של המפקד רונן.

בשיחה שקיים יונתן עם כמה חברים מהפלוגה, העלו גם הם את צערם על העובדה שייאלצו להיות רחוקים מהבית בראש השנה, עד שקם נתי והציע שאולי כדאי לבקש מהמפקד שישחרר אותם הביתה לחג.

גל צחוק עבר בין הנוכחים 'שישחרר אותנו לחג...' אמר עוזי בלגלוג, 'אין סיכוי שהבנאדם הזה ידון בכך אפילו, אתה לא מכיר את רונן עדיין?'

'בא נשאל אותו, מה יש להפסיד?' המשיך נתי בשלו תוך כדי שהוא מתנדב לגשת ולהציג את הבקשה בפני המפקד. למרבה הפלא חזר נתי לחבריו וסיפר שרונן אמר שהוא יבדוק את הדבר, וייתן להם תשובה תוך יום יומיים.

יום לפני ראש השנה הודיע המפקד שמחר עם שחר יגיע אוטובוס שיסיע את כל החיילים לירושלים. ההשכמה הייתה מוקדמת מהרגיל, בשעה ארבע לפנות בוקר כבר עמדו כל החיילים בשורה עם תרמילי הגב שלהם והנשקים האישיים, בהמתנה לאוטובוס שיגיע.

כמה רגעים לאחר מכן נכנס אל הבסיס אוטובוס של שירות בתי הסוהר כשכל חלונותיו מרושתים בסורגים צפופים.

'מה זה? הם מפחדים שאנחנו נברח באמצע הדרך?' התלוצץ ידידיה, 'נראה לי שהם רוצים לשלוח אותנו למאסר על הדרישה שלנו...' ענה נתי בחיוך.

בירור קצר העלה שהאוטובוס הזה נשלח בעצם להעביר אסירים פלסטינאים מבית מעצר אחד לאחר, ו'על הדרך' הצבא רצה לחסוך עלויות אז הוחלט שהאוטובוס ייקח קודם כל את החיילים לביתם ולאחר מכן ימשיך את דרכו אל בית המעצר של העצירים הביטחוניים.

'זו הרגשה של מחנק נוראי' אמר יונתן כשהתבונן בסורגים הצפופים, 'אבל אני רואה שלמפקדנו לא היה נאה להצטרף לנסיעה הזו, אז הוא נוסע ברכב צבאי לצדנו'.

'אל תהיה קטנוני' ענה לו נתי 'הוא צריך לחזור לבסיס, והאוטובוס ממשיך הלאה, אנחנו יוצאים לחופש, שכחת?'

האוטובוס נסע בכביש המהיר, ואורות ראשונים של בוקר נראו באופק. החיילים קיוו להגיע לייעדם כמה שיותר מהר, בכל אופן זהו ערב ראש השנה וחלקם מאוד רצו להספיק לומר את הסליחות במניין.

סוף סוף הגיעה הנסיעה לסופה, החיילים נטלו את תרמיליהם וירדו מהאוטובוס שהפליג לדרכו במהירות. אבל אז הכריז המפקד רונן שמכיוון שהוא רוצה שהחיילים ישמרו על כושר גם בחופשתם, כולם מתחילים בחימום לפני אימון כושר קצר.

הם הביטו אחד אל השני כשמעיניהם ניבט זעם ותסכול, 'שוב הנודניק הזה מראה לכולנו עד כמה שהוא גיבור על חלשים' לחש מאן דהו לרעהו בשקט.

'כולם מניחים את התרמילים על הארץ ואת הנשק ליד, ומתחילים בעשרים שכיבות שמיכה' הורה המפקד. אלא שאז נשמעה צעקה מיונתן 'המפקד! שכחתי את ה'אם-16' על המושב באוטובוס!'

לא היה צריך לחשוב הרבה על מנת להבין את חומרת המצב, אוטובוס הנוסע לאסוף עשרות מחבלים פלסטינאים, ובתוכו מונח רובה עם 2 מחסניות, זהו מתכון בדוק לאסון ענק.

מכיוון שהסיפור ארע לפני כעשרים שנה בעידן שבו הטלפונים הסלולריים לא היו עדיין בכיס של כל אחד, לנהג האוטובוס לא היה מכשיר סלולרי לא הייתה לקבוצת החיילים שום דרך להודיע לנהג האוטובוס שהוא בעצם פצצה מתקתקת הנוסעת במהירות לעבר אסון נוראי.

המפקד לא התמהמה, הוא נכנס אל הרכב עמו נסע ופתח במרדף אחרי האוטובוס, או יותר נכון להגדיר את זה כ'טיסה' הוא חצה צמתים במהירות ועקף כל מכונית שעמדה בדרכו.

לאחר עשרים דקות הוא הגיע אל פתח בית המעצר והשומרים כמעט ופתחו עליו באש, הוא פלט להם בכמה מילים על מה מדובר ושעט אל תוך חצר בית המעצר.

טור ארוך של אסירים עמדו בתור לפני דלת האוטובוס שהייתה עדיין סגורה, בשנייה האחרונה לפני שהנהג לחץ על כפתור פתיחת הדלת, הוא הצליח לרוץ ולדפוק על השמשה תוך כדי שהוא צועק לנהג 'לא לפתוח את הדלתות!!!'

האסון נמנע ברגע האחרון...

 

***

לפעמים ישנם דברים שמפריעים לנו בדרך לתוכניות שלנו, אבל עלינו לדעת שכל דבר מכוון מלמעלה, ולכל הפרעה ישנה מטרה מסוימת. גם כאן, אילולי הרכב שאתו הגיע המפקד, ואם המפקד המסור לא היה מקיים את האימון, לא היה ניתן לעצור את התגלגלות האירוע. אלא שלפעמים אנו רואים את התוצאות מיד ולפעמים רק לאחר שעובר הזמן...

 

תגובות (0)

כתוב תגובה:

כתובת

"שלום לעם"

ע"י עמותת "גבריאל שר ישראל" (ע.ר. 58-037849-5)

רח' בני ברית 18 ירושלים

02-5022881

webmaster@shalomlaam.co.il

צור קשר