מי חשוב באמת

רבני שלום לעם תגובות: 0

מבט אל החיים

מי חשוב באמת – רועי כץ

'האיש והאגדה', צעקו כותרות עיתוני הבוקר באותיות אדומות, מתחת לכותרת הייתה נמתחה בענק תמונתו של עובד ניקיון עם סרבל עבודה כתום וחיוך ענק וזוהר.

מאז ומתמיד זכר עדי את עצמו כ'בן של ההוא מהזבל'. התואר הזה לא החמיא לו בכלל, אבל לצערו זו הייתה חלק ממציאות החיים. אבא שלו, היה אחד מעובדי משאית פח הזבל השכונתית. ולא סתם עובד, אלא אחד מאלה התלויים בצידה האחורי של המשאית. בבית הספר הילדים כולם צחקו עליו ואמרו שיש לו ריח של זבל. ילדי השכונה צחקו עליו וטענו שכל בגדיו נלקחו מהזבל. ולעדי לא נותר כי אם להבטיח לעצמו שהוא לעולם לא יגרום את הצער הזה לילדיו.

עם הזמן התפתחה בקרבו בושה עמוקה מעבודתו המחפירה של אביו. בכל הזדמנות של מפגש אקראי בין אביו לחבריו, הוא מיהר לנתק מגע במהירות המרבית. אמנם עם הזמן, הבינו חבריו שעדי הוא ילד מיוחד בפני עצמו ולאישיותו אין קשר ולו הקלוש ביותר, לעבודתו של אביו, אבל עדיין תווית שלילית נותרה דבוקה למצחו של עדי בדבק בל יימחה. זו גם הייתה הסיבה שבגללה הוא החליט בשנות חטיבת הביניים לעזוב את בית הספר השכונתי ולעבור לבית ספר רחוק, שבו אף אחד לא הכיר את אביו.

אחרי תהליך פרוצדורלי מורכב, התקבל עדי לבית ספר נהדר מכל הבחינות: צוות חם ומסור, חברים טובים ממשפחות טובות, רמה לימודית גבוהה, וכמובן – רחוק מהבית.

הוריו ניסו להניא אותו מההחלטה הנמהרת והביעו את צערם על כך שיצטרך לטרוח כדי להגיע לבית הספר שלו בכל בוקר. אבל עדי הצהיר שלא אכפת לו לנסוע בשני אוטובוסים ולא אכפת לו לקום כל בוקר עוד בטרם הקיצו התרנגולים, העיקר, שיהיה לו מקום מקצועי שייתן מענה לכל הצרכים הבסיסיים שלו כתלמיד.

בבית הספר החדש התאקלם עדי מוקדם מהמצופה. הוא השתלב היטב בחברה וגילה על עצמו כמה תכונות אופי חיוביות שלא ידע על קיומן כלל בכל שנות היסודי. כחודש אחרי תחילת הלימודים הוא מצא את עצמו חבר קרוב של ניר טרבלסקי, אחד הילדים היותר נחשבים בכיתה וככל שחלף הזמן הפכו השניים לחברי אמת.

אביו של ניר היה פוליטיקאי מוכר. עדי לתומו, חשב שבנו גאה בו ומתפאר בשמו בכל הזדמנות. אבל המציאות הוכיחה את ההפך הגמור. בכל פעם שניסה עדי להעלות את שמו של אביו של ניר בשיחותיהם, ניר הפך לאטום וניסה מיד להעביר את נושא השיחה בדרך כלשהי. לעדי הציק העניין מאוד, אבל יום אחד קרה משהו שהפך את הקערה על פיה.

משה אביו של עדי, עבד כהרגלו בפינוי פחי האשפה. ובאחד הימים כשחיבר את שלשלאות הברזל אל הטבעות המולחמות לפח, הציץ בתוכו והבחין, בחפץ קטן הנוצץ כיהלום. הוא דחף את ראשו לתוך הפח וצעק לחברו היושב על ההגה להמתין: 'מצאתי פה משהו נוצץ'. רמי רטן לתוך שפמו העבה שלא כל הנוצץ זהב הוא, אבל בדיקה מעמיקה יותר התברר שאמנם לא כל הנוצץ זהב הוא, אך לעיתים הנוצץ הוא יהלום...

יהלום גדול, יותר משראה משה כל חייו, התנדנד על טבעת הזהב המלוכלכת בידו הפרושה. משה השליך את היהלום בחזקה על הארץ כדי לוודא שהוא לא חרוז זכוכית שמתעתע בו ולאחר מכן אמר בקול משתומם: 'יהלום, פשוט יהלום!'

חברו ירד ממושב הנהג, בחן את היהלום הענקי מכל צדדיו והושיט אותו למשה בהערכה מחודשת: 'הפכת למיליונר בן לילה. אחי, מזל טוב!'

אבל משה שוב הפתיע: 'הוא לא הגיע לכאן סתם, רמי. ואני בטוח שבעליו האמיתיים מחפשים אחריו באש ובמים. אני הולך לקיים עכשיו את מצוות 'השבת אבדה' הגדולה והקשה ביותר שהזדמנה לי אי פעם!'

'אתה מטורף, משה!' פער חברו את עיניו. 'מה שתגיד. אתה עוזר לי?'

'משה אתה לא נורמאלי! אלפי דולרים שווה היהלום הזה!' אבל, משה חייך ואמר: 'המצוות של התורה הקדושה שלנו שוות הרבה יותר מעשרה יהלומים כאלה ביחד, אתה מבין? אני הולך לפרסם את האבדה הזו עד שאמצא את הבעלים שלה!'

כעבור שבועיים שבהם פרסם משה מודעות בכל פינה אפשרית באזור בו נזרקה הטבעת צלצל הטלפון בביתו. מעבר לקו שאלה אישה מהוססת בקול רועד: 'אתם פרסמתם מודעה על טבעת שנמצאה בזבל? היא מיהלום? על בסיס טבעת כסף בעלת עיטורים עדינים? אני לא מאמינה! ברוך ה'! הטבעת שלי!'.

אלא שמישהו נוסף ראה את המודעה, ראה ולא האמין: עיתונאי מוכשר שחיפש נואשות חומר לכתבה השבועית והבין פתאום איזה סקופ ענק הולך להיות לו השבוע. וככה התפרסם הסיפור תחת הכותרת 'האיש והאגדה'.

יום למחרת הגיע עדי לכיתה, על השולחן היה פרוש עיתון, והתמונה של אביו במדי העבודה שלו הייתה מרוחה עליו בגדול. עדי החוויר. אבל ניר, שלא הבחין בחיוורונו, הביט על התמונה בעיניים מצועפות ולחש לו: 'אתה קולט, עדי? יש כאן בנאדם ענק, שמוכן להקריב את הרצון הטבעי שלו להתעשר עבור מצוות 'השבת אבדה'. אף אחד לעולם לא היה יודע שהוא מצא אותה, ובכל זאת הוא בחר להפוך את העולם כדי להחזיר את היהלום הזה! איזה עוצמה של אנשים, אני מקנא בבנים שלו, הלוואי ואבא שלי היה מוכן לעשות מעשה נאצל כזה!'

***

לפעמים דווקא האנשים הפשוטים האלה, שכמעט ולא נחשבים פה בעולם, בפועל הם החשובים האמיתיים אצל הקב'ה! כיוון שאצלו אין תואר, אין משכורת, אין כישרונות ואין כישלונות. אצלו כולם שווים, והמדד האמיתי הוא – המעשים שלנו שנעשו לשם שמיים.

תגובות (0)

כתוב תגובה:

כתובת

"שלום לעם"

ע"י עמותת "גבריאל שר ישראל" (ע.ר. 58-037849-5)

רח' בני ברית 18 ירושלים

02-5022881

webmaster@shalomlaam.co.il

צור קשר