אבן הבוחן

סיפור צעיר

אַנְטוֹנְיוֹ הַנַּפָּח הִסְכִּים לְהִשָּׁבַע שֶׁרָאָה בְּאוֹתוֹ לַיְלָה כּוֹכָב נוֹפֵל. "הוּא טָס בַּשָּׁמַיִם, בַּאֲלַכְסוֹן", סִפֵּר, "הֵאִיר אֶת הַחֹשֶׁךְ לְכַמָּה רְגָעִים וְאַחַר כָּךְ נֶעֱלַם בָּאֲפֵלָה כְּמוֹ שֶׁהוֹפִיעַ". כָּל תּוֹשָׁבֵי הָעֲיָרָה הִתְקַבְּצוּ סְבִיבוֹ וְהִקְשִׁיבוּ בְּפִיּוֹת פְּעוּרִים לְתֵאוּרָיו הַמְּרַתְּקִים. אִישׁ מֵהֶם מֵעוֹלָם לֹא הִצְלִיחַ לְהַבְחִין בְּכוֹכָב נוֹפֵל, וְאַנְטוֹנְיוֹ הִצְלִיחַ לְהַמְחִישׁ לָהֶם אֶת הַמַּרְאֶה בִּשְׂפָתוֹ הָעֲשִׁירָה וְהַמְּעַנְיֶנֶת.

אֶלָּא שֶׁאָז הוֹפִיעַ לֵאוֹנַרְדּוֹ, שֶׁלַּמְרוֹת שֶׁלֹּא נָשָׂא בְּשׁוּם תַּפְקִיד הִתְנַהֵג כְּמוֹ מַנְהִיג מִלֵּדָה, וְקִלְקֵל אֶת הַחֲגִיגָה. "מִי אָמַר שֶׁהוּא דּוֹבֵר אֱמֶת?" הִפְרִיחַ שְׁאֵלָה לַחֲלַל הָאֲוִיר. "נִרְאֶה לִי שֶׁהַנַּפָּח הַזָּקֵן פָּשַׁט דִּמְיֵן אֶת הַסִּפּוּר הַזֶּה אוֹ הִמְצִיא אוֹתוֹ כְּדֵי לִמְשֹׁךְ תְּשׂוּמֶת לֵב מֵאִתָּנוּ, תּוֹשָׁבֵי הָעֲיָרָה הַתְּמִימִים, כְּמוֹ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה תָּמִיד". הַנֶּאֱסָפִים הִבִּיטוּ בְּלֵאוֹנַרְדּוֹ וּבְאַנְטוֹנְיוֹ לַחֲלוּפִין וְלֹא יָדְעוּ לְמִי מֵהֶם לְהַאֲמִין. כָּל אֶחָד מֵהֶם הִתְעַקֵּשׁ שֶׁעֶמְדָּתוֹ הִיא הַנְּכוֹנָה, וְהַתּוֹשָׁבִים הָיוּ מְבֻלְבָּלִים.

"קָדִימָה! אֶל אֶבֶן הַבֹּחַן!" קָרָא מִישֶׁהוּ וְסִמֵּן לְכִוּוּן הַסֶּלַע הַגָּדוֹל שֶׁנִּצַּב בִּקְצֵה הַצּוּק הַסָּמוּךְ לָעֲיָרָה. הַתּוֹשָׁבִים כִּנּוּ אֶת הַסֶּלַע הַזֶּה 'אֶבֶן הַבֹּחַן', מִשּׁוּם שֶׁעַל פִּי אַגָּדָה נוֹשָׁנָה הַסֶּלַע יָדַע לְגַלּוֹת מִי דּוֹבֵר אֱמֶת וּמִי שַׁקְרָן. הַטֶּקֶס הָיָה פָּשׁוּט בְּתַכְלִית. הַנִּבְדָּק הַתּוֹרָן הָיָה מֻעֲמָד עַל גַּבֵּי הַסֶּלַע, בְּפִסָּה חֲלָקָה וּשְׁטוּחָה שֶׁהָיְתָה בְּרֹאשׁוֹ, וְחוֹזֵר עַל סִפּוּרוֹ. אִם הָיָה זֶה שֶׁקֶר – הוּא הָיָה מַחֲלִיק לְאָחוֹר וְנוֹפֵל מֵהַצּוּק; אִם דִּבֵּר אֱמֶת – נִשְׁאַר עַל מְקוֹמוֹ בְּשָׁלוֹם.

לֹא פְּעָמִים רַבּוֹת בָּאָה הָאֶבֶן לִידֵי שִׁמּוּשׁ. הַתּוֹשָׁבִים מִעֲטוּ לִבְחֹן אֶת הָאֱמֶת וְהַשֶּׁקֶר מִשּׁוּם שֶׁחָשְׁשׁוּ פֶּן יָמוּתוּ יוֹתֵר מִדַּי אֲנָשִׁים. וְהִנֵּה כָּעֵת, מִישֶׁהוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל הִצִּיעַ אֶת הָרַעֲיוֹן לִבְדֹּק אֶת אַנְטוֹנְיוֹ הַנַּפָּח בְּאֶבֶן הַבֹּחַן הַמְּסֻכֶּנֶת. אַנְטוֹנְיוֹ הַמִּסְכֵּן נִרְאָה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה כְּמוֹ נִדּוֹן לְמָוֶת. "אָה… אֲנִי… אֲנִי כְּבָר לֹא בָּטוּחַ כָּל כָּךְ שֶׁזֶּה הָיָה בֶּאֱמֶת כּוֹכָב נוֹפֵל", גִּמְגֵּם בְּפַחַד. "אוּלַי רַק דִּמְיַנְתִּי בֶּאֱמֶת".

אֲבָל נִסְיוֹנוֹת הַהִתְחַמְּקוּת שֶׁלּוֹ לֹא הוֹעִילוּ. הַתּוֹשָׁבִים, שֶׁסִּפּוּרָיו שֶׁל הַנַּפָּח רִתְּקוּ אוֹתָם כִּמְעַט מִדֵּי יוֹם, הֶחֱלִיטוּ לִבְדֹּק אַחַת וּלְתָמִיד הַאִם כָּל הַמַּעֲשִׂיּוֹת שֶׁלּוֹ אֲמִתִּיּוֹת אוֹ שֶׁאוּלַי הוּא בּוֹדֶה אוֹתָן מִלִּבּוֹ – כְּפִי שֶׁטָּעַן לֵאוֹנַרְדּוֹ. הֵם הֵחֵלּוּ גּוֹרְרִים אֶת אַנְטוֹנְיוֹ לְעֵבֶר הַצּוּק הַמִּתְנַשֵּׂא, וְהוּא, כָּל הַדֶּרֶךְ רַק צָעַק וּבָכָה: "שִׁקַּרְתִּי! אֲנִי מִתְחָרֵט! זֶה כַּנִּרְאֶה לֹא הָיָה כּוֹכָב נוֹפֵל! תַּעַזְבוּ אוֹתִי, בְּבַקָּשָׁה!"

נִרְאֶה הָיָה שֶׁהַתּוֹשָׁבִים – לְפָחוֹת רֻבָּם הַמַּכְרִיעַ – הִתְעַקְּשׁוּ לְהַמְשִׁיךְ בַּמְּשִׂימָה. אֲפִלּוּ לֵאוֹנַרְדּוֹ, שֶׁמַּרְאֵהוּ הָאֻמְלָל שֶׁל אַנְטוֹנְיוֹ עוֹרֵר אֶת רַחֲמָיו, לֹא הִצְלִיחַ לְהַרְגִּיעַ אֶת הָרוּחוֹת וּלְהַחֲזִיר אֶת הַגַּלְגַּל אָחוֹרָה. בְּלִבּוֹ הֵחֵל לְהִצְטַעֵר עַל מָה שֶׁאָמַר, וְעַכְשָׁו יִגְרֹם לַתּוֹשָׁבִים לְסַכֵּן אֶת חַיָּיו שֶׁל אַנְטוֹנְיוֹ. הוּא הֶחְלִיט לַחֲקֹר בִּמְהִירוּת הַבָּזָק אֶת סוֹדָהּ שֶׁל אֶבֶן הַבֹּחַן הַמִּסְתּוֹרִית, וְכֵיצַד הִיא מַצְלִיחָה לְהַבְחִין בֵּין דּוֹבֵר אֱמֶת לְשַׁקְרָן.

בִּזְמַן שֶׁאַנְטוֹנְיוֹ הִמְשִׁיךְ לְהֵאָבֵק עִם תּוֹשָׁבֵי הָעֲיָרָה וְנִגְרַר לְאִטּוֹ בְּמַעֲלֵה הָהָר, לֵאוֹנַרְדּוֹ כְּבָר הִסְפִּיק לְהַשִּׂיג אֶת הַתְּשׁוּבָה, בְּעֶזְרַת קְשָׁרָיו הָעֲנֵפִים בַּסְּבִיבָה. הִתְבָּרֵר שֶׁמִּתַּחַת לַצּוּק שׁוֹכֵן מִנְזָר עַתִּיק, בּוֹ הִתְגּוֹרֵר הַכֹּמֶר שֶׁפִּרְסֵם לָרִאשׁוֹנָה אֶת אַגָּדַת אֶבֶן הַבֹּחַן. מֵאָז עָבַר הַסּוֹד מִדּוֹר לְדוֹר, וְגַם כַּיּוֹם הַכֹּמֶר הַשּׁוֹהֶה בַּמִּנְזָר מַחֲזִיק בְּסוֹדָהּ שֶׁל הָאֶבֶן. לֵאוֹנַרְדּוֹ הִצְלִיחַ לַעֲלוֹת עַל עִקְבוֹתָיו שֶׁל חֶבֶל עָבֶה, אַךְ מֻסְתָּר הֵיטֵב, שֶׁהִשְׁתַּלְשֵׁל מֵהַסֶּלַע עַד לְחַלּוֹן קָטָן בַּמִּנְזָר.

הַפִּתְרוֹן הָיָה בָּרוּר לוֹ – הַכֹּמֶר הַתּוֹרָן מַחֲלִיט מִי מֵהַנִּבְדָּקִים שַׁקְרָן וּמִי לֹא, וּלְפִי זֶה מַחֲלִיט הַאִם לִמְשֹׁךְ בַּחֶבֶל וּלְהַפִּיל אֶת מִי שֶׁעוֹמֵד עַל הַסֶּלַע, אוֹ לְהַשְׁאִיר אוֹתוֹ בַּחַיִּים. לֵאוֹנַרְדּוֹ רָצָה לַחְשֹׂף אֶת הַסּוֹד הַנּוֹרָא, וְנִגַּשׁ לַמְּלָאכָה. הוּא רָץ אֶל מַעֲלֵה הַצּוּק וְהִשִּׂיג אֶת יֶתֶר הַתּוֹשָׁבִים, שֶׁעֲדַיִן נֶאֶבְקוּ בְּאַנְטוֹנְיוֹ. כְּשֶׁהִגִּיעַ לְאֶבֶן הַבֹּחַן, חָתַךְ אֶת הַחֶבֶל שֶׁהִשְׁתַּלְשֵׁל מִמֶּנָּה כְּלַפֵּי מַטָּה, אֶל הַמִּנְזָר, וְהֶחֱלִיף אוֹתוֹ בְּחֶבֶל אַחֵר.

כְּשֶׁהֵבִיאוּ אֶת הַנַּפָּח הַמִּסְכֵּן וְהֶעֱמִידוּ אוֹתוֹ עַל הָאֶבֶן, נֶעֱמַד עוֹזְרוֹ שֶׁל הַכֹּמֶר – פֶּרַח כְּמוּרָה צָעִיר – וְאָמַר לוֹ: "חֲזֹר עַל מָה שֶׁסִּפַּרְתָּ בַּבֹּקֶר". אַנְטוֹנְיוֹ הִתְיַפֵּחַ: "רָאִיתִי כּוֹכָב נוֹפֵל". הַכֹּמֶר הַצָּעִיר לֹא הִתְרַשֵּׁם מֵהַבֶּכִי. "אֶבֶן הַבֹּחַן! הַאִם הַדְּבָרִים שֶׁל אַנְטוֹנְיוֹ אֱמֶת אוֹ שֶׁקֶר?" קָרָא אֶל הָאֲוִיר הַפָּתוּחַ וְקוֹלוֹ הִתְגַּלְגֵּל אֶל הַמִּנְזָר. "זֶה הָיָה שֶׁקֶר, שִׁקַּרְתִּי כְּשֶׁאָמַרְתִּי שֶׁרָאִיתִי כּוֹכָב נוֹפֵל", אָמַר הַנַּפָּח.

"תֶּכֶף נִבְדֹּק", גִּחֵךְ הַנַּעַר. הוּא הִמְתִּין מְעַט וְחִכָּה שֶׁהָאֶבֶן תִּשָּׁמֵט מִתַּחַת רַגְלָיו שֶׁל אַנְטוֹנְיוֹ, שֶׁהוֹדָה בְּעַצְמוֹ כִּי דִּבֵּר שֶׁקֶר. אֲבָל שׁוּם דָּבָר לֹא אֵרַע. בְּאוֹתוֹ רֶגַע נִכְנַס לֵאוֹנַרְדּוֹ לַמַּעְגָּל. "עַל פִּי מָה שֶׁשָּׁמַעְתִּי", אָמַר בְּקוֹל וּפָנָה לַנַּעַר, "כְּדֵי שֶׁהַקֶּסֶם יִפְעַל צָרִיךְ לוֹמַר לִפְנֵי כֵן דְּבַר אֱמֶת. לָכֵן, אָנוּ מְכַבְּדִים אוֹתְךָ לַעֲלוֹת עַל הָאֶבֶן וְלוֹמַר אֱמֶת. לְמָשָׁל, שֶׁאֶבֶן הַבֹּחַן עוֹבֶדֶת עַל יְדֵי כּוֹחוֹת כִּשּׁוּף וְלֹא בִּידֵי אָדָם".

כֹּשֶׁר הַמַּנְהִיגוּת שֶׁל לֵאוֹנַרְדּוֹ הִשְׁפִּיעַ עַל הַסּוֹבְבִים וְהֵם דָּחֲקוּ בְּפֶרַח הַכְּמוּרָה לַעֲלוֹת וְלוֹמַר אֶת הַדְּבָרִים. לֹא נוֹתְרָה לוֹ בְּרֵרָה כִּי אִם לַעֲשׂוֹת כְּהוֹרָאָתָם, וּכְשֶׁהוּא אָמַר כִּי הָאֶבֶן פּוֹעֶלֶת בְּכֹחַ הַכִּשּׁוּף, מָשַׁךְ לֵאוֹנַרְדּוֹ בַּסֵּתֶר אֶת הַחֶבֶל שֶׁכָּרַךְ לְעֵץ סָמוּךְ, וְהַנַּעַר נֶעֱלַם בְּמוֹרַד הַצּוּק… "הוּא שִׁקֵּר!" קָרְאוּ כֻּלָּם. "אָכֵן", הִסְכִּים אִתָּם לֵאוֹנַרְדּוֹ, "הוּא שִׁקֵּר".

 

אוֹמְרִים שֶׁלַּשֶּׁקֶר אֵין רַגְלַיִם. לְמַעֲשֶׂה, אֵין לוֹ בִּכְלָל גּוּף. לַמְרוֹת מָה שֶׁנִּרְאֶה לְעִתִּים, שֶׁקֶר הוּא דָּבָר חֲסַר תּוֹעֶלֶת. פְּעָמִים רַבּוֹת הוּא רַק גּוֹרֵם אֶת הַהֵפֶךְ, וּמִי שֶׁמְּשַׁקֵּר זֶה חוֹזֵר אֵלָיו בַּחֲזָרָה – הוּא נֶאֱלָץ לְהִתְמוֹדֵד עִם הַתּוֹצָאוֹת שֶׁל הַשְּׁקָרִים שֶׁלּוֹ, וְעָלוּל לִסְבֹּל מִכָּךְ בְּצוּרוֹת שׁוֹנוֹת. לֹא רַק שֶׁאָסוּר לְשַׁקֵּר, זֶה גַּם לֹא כְּדַאי.

מעונין להצטרף להפצת עלון 'שלום לעם'?

אולי יעניין אותך גם

סיפור צעיר

בארץ הפאפים

סיפור צעיר

והדרת פני זקנה

סיפור צעיר

צחוק הגורל

סיפור צעיר

סוף דב

סיפור צעיר

בחזרה למסלול

להנצחה או הקדשה בעלון 'שלום לעם'