אחיזת עיניים

השמש החלה להיראות מעבר לאופק. שלושים בחורים צעירים שסיימו להעפיל לאחת הפסגות הגבוהות בהרי המדבר, עמדו נפעמים ונהנו מהזריחה שקידמה את פניהם. הם עמדו שם בשתיקה, לא מצליחים
למצוא מילים לתחושת הסיפוק שפיעמה בקרבם. ההכשרה המפרכת שהתחילה לפני קרוב לשנתיים הגיעה לסיומה. עכשיו הם הופכים באופן
רשמי להיות לוחמים מן המניין באחת היחידות המבצעיות והחשאיות ביותר.
קצת אחרי שהתאספו כולם על הפסגה, הפר את הדממה מסוק שנחת בקרבתם. המפקד שניהל את הכשרת מחזורי הגיוס ביחידה, ירד מהמסוק
והצטרף אל החבורה המאושרת. "אחרי תקופה מאתגרת ולא פשוטה, אני רוצה שתביטו רגע לאחור, תיזכרו בכל האתגרים, בכל ההצלחות,
בכל המשברים, בכל החוויות שחישלו ועיצבו והביאו אתכם עד לרגע הזה". הוא עצר לרגע וסקר את הפנים הקורנות שהביטו בו בשקיקה.
"תקופת ההכשרה הגיעה לסיומה, אבל המבצעים והמשימות שמחכים לכם כבר עומדים בפתח…" המפקד המשיך: "בשבוע הבא ייערך טקס סיום המסלול, ואחריו מייד תתחילו להיכנס לכשירות מבצעית".
השמועות על אודות טקס הסיום המפואר שיזכה לו מי שיסיים את המסלול, עשו את דרכן אל החניכים הצעירים עוד בתחילת תקופת
ההכשרה. אולם כנסים מהודר שבו ייפגשו כל הלוחמים החדשים עם צוות הפיקוד וההדרכה של היחידה. ארוחת שף חגיגית ופעילות חברתית
מגבשת. ואחרי כל זה – בסיום הערב יצאו חברי הצוות לשלושה ימים של חופשה מושקעת ומהנה, עם מיטב הפעילויות וההנאות שתוכננו במיוחד עבורם.
למחרת קיבל כל אחד מחברי הצוות מסרון ובו הזמנה לאירוע הסיום.
'לוחם יקר, ניפגש ביום שני הקרוב ברציף 3 של תחנת הרכבת'. כדי להימנע מטעויות שעלולות לחשוף את הקשר בין חברי היחידה או את
מיקום המפגש, סוכם מראש שכל המוזמנים יעלו לאותה רכבת, כביכול אין קשר ביניהם. הרכבת תחכה ברציף שלא תצאנה ממנו נסיעות אחרות באותו יום, כך שאיש מבלעדי המוזמנים לא יעלה אליה.
בשעת צהריים מאוחרת ביום שני נכנס רועי לתחנת הרכבת העמוסה.
בזווית העין הוא קלט כמה חברים נוספים מהצוות מתהלכים ברחבי התחנה. במבט חתום שלא הסגיר מאומה, צעד רועי אחרי עוזי חברו הטוב אל המעבר לרציף 3. לפתע פנה עוזי אל רציף אחר. 'זה לא הרציף הנכון!' התקומם רועי מבלי להוציא הגה. 'מה אני עושה?' חשב רועי במהירות, 'איך אני גורם לעוזי להגיע לרציף הנכון?' רועי החליט שעד
שיעלה במוחו רעיון, הוא ימשיך כמתוכנן אל רציף 3 ויוודא שאכן זה הרציף הנכון. 'אולי שינו את ההנחיות ולא עדכנו אותי?' הרהר לעצמו.
כשעלה רועי לרציף 3 הוא לא מצא פתרון לספקותיו. רכבת ישנה וחבוטה עמדה ברציף, פולטת מדי פעם עננת עשן שחור וסמיך. 'אין סיכוי שזאת הרכבת שתיקח אותנו אל טקס
הסיום', פסק רועי לעצמו ומיהר להצטרף ליצחקי ברציף האחר. כשעלה אל הרכבת החדשה והנוצצת שחיכתה ברציף, פגש הרבה
פרצופים מוכרים יושבים בנינוחות על הכיסאות המרופדים, נהנים מהמזגן וטועמים הפתעה מתוקה שהונחה על המושבים.
רועי התיישב באחד הספסלים הריקים וקרא שוב את המסרון שנשלח אליו. הוא לטש
עיניים במילים 'רציף 3' שהתנוססו בבירור על צג המכשיר. 'אני לא מבין. נראה שזו הרכבת הנכונה. כולם נמצאים פה… אבל איך יכול להיות שלא שלחו לנו עדכון
על השינוי?! אין מצב שהיחידה פספסה דבר כזה!' הוא סקר את שאר האנשים בקרון, אך לא נראה שהדבר הטריד אותם.
אחרי דקה ארוכה של התלבטויות נעמד רועי בהחלטיות ויצא מהרכבת.
הוא מיהר אל רציף מס' 3 והספיק לעלות לרכבת רגע לפני שיצאה מהתחנה. רועי, שמצא את עצמו לבד על הרכבת הישנה, התיישב על
כיסא עץ חורק והביט אל התחנה המתרחקת מאחוריו, שלם עם ההחלטה שקיבל.
כעבור חצי שעה של נסיעה עצרה הרכבת. כשנפתחו הדלתות, פגש רועי בחיוך רחב על פניו של המפקד שחיכה לו. כאשר באותו הזמן בדיוק, במרחק עשרות קילומטרים משם, ירדו עשרות צעירים מרכבת נוצצת והבינו את הטעות הגדולה שעשו…

העולם עלול להיראות מבלבל ומתעתע מאוד. לא תמיד אנחנו מבינים את מהלך הדברים ואת האירועים שפוקדים אותנו. אולם דווקא ברגעים
אלה נבחנת האמונה שלנו בבורא יתברך, שהדריך אותנו בדיוק איך לנהוג כדי להגיע אל התכלית הטובה. המסלול הצבעוני והנוצץ, הדרך המענגת והמפנקת – אינם בהכרח הדרך אל היעד הנכון.