שלום לכם חברים. שמי שימי, והסיפור שלי מתחיל ממתנת שמיים מיוחדת שניחנתי בה – כישרון ציור יוצא מן הכלל שגיליתי כבר מגיל קטן. זה התחיל בהעתקת תמונות והתנסות באיורי דמויות. משם התקדמתי לציורים גדולים ומורכבים יותר, עד שהתנסיתי בצבעי פחם ושמן ובציורים על משטחי עבודה מגוונים.
הוריי התלהבו מהיצירות שלי ואפילו רשמו אותי לחוג ציור מקצועי כדי שאוכל לפתח את כישרון הציור שלי. אבל אז גיליתי, שלצד כישרון הציור ניחנתי בתכונה נוספת בשם 'דחיינות'. היו לי רצונות טובים וחלומות יפים. אפילו שאפתי להגשים את כולם. אבל במבחן התוצאה הייתי אלוף בלהתחיל דברים ועוד יותר אלוף בלא לסיים אותם. הייתי מלא ברעיונות ותכנונים שלא הבשילו לכדי מעשים. אהבתי לצייר ושמחתי שאנשים פונים אליי ומזמינים ממני ציורים לפעמים גם בתשלום יפה ומכובד. אבל בכל פעם כזאת הופיעה גם הדחיינות שגרמה לי לדחות את התוכניות, כל פעם בתירוץ אחר, העיקר שלא אבצע את מה שהתחלתי ואסיים אותו בצורה טובה.
לפני חודשים אחדים הציעו לי פרויקט מרתק – לאייר מגזין ילדים נחשב. שמחתי מאוד על ההצעה ונעניתי לה בחיוב. קבעתי עם צוות ההוצאה לאור על תאריך יעד של חודשיים עבודה עד להגשת הציורים, לחצנו ידיים ויצאנו לדרך. יום רדף יום, ומצידי לא היה שום כיוון להתקדמות. בהתחלה עוד תירצתי לעצמי שיש עוד המון זמן, ובכלל, אם רק אשב כמה שעות ברצינות אסיים הכול בקלות. אלא שחודש וחצי כבר עברו ולא התחלתי לצייר אפילו ציור אחד.
יום אחד קיבלתי שיחת טלפון מאחד האחראים בצוות ההוצאה לאור. הוא התעניין בהתקדמות וביקש שאשלח לו חלק מהעבודות כדי להתרשם מהן. סיימתי את השיחה עם דפיקות לב חזקות. "מה עכשיו?! איך אספיק לשלוח חלק מהעבודות אם אפילו אחת לא התחלתי לעשות?" ידעתי שהפעם 'אכלתי אותה' ברצינות. בלית ברירה ישבתי על יד המכתבה והתחלתי לצייר בלי הפסקה. הציורים הראשונים לא היו מוצלחים, ונאלצתי לשוב ולצייר אותם פעם נוספת. כך ישבתי חמש שעות ברצף, שבסיומן סיימתי רק מחצית מכמות הציורים שבהזמנה. יכולתי לסמן וי על הבקשה האחרונה, אבל ידעתי שעדיין לא הסתיימה כל המלאכה. יום לפני המועד לסיום ההזמנה נשארתי ער כל הלילה וציירתי בלי שום מנוחה. ידעתי שאני מאוד לא רוצה בושות לעצמי ונלחמתי בדחיינות הנוראה שלי.
אומנם בסיום הפרויקט נותרתי מרוצה מהתוצאה, אבל בתוך הלב נשארה לי תחושה חמוצה מכל המרתון המשוגע. כשהעזתי לשתף חבר קרוב בסבל שחוויתי כתוצאה מהדחיינות, הוא טען שכדאי לי לפנות לגורם מקצועי שיעזור לי להבין את מקור הבעיה וילמד אותי דרכים יעילות להתמודדות מולה.
האמת היא שלא היה לי כוח לכלום, כי גם לתהליך מקצועי או טיפולי צריך מידה של רצינות ואחריות. אבל כן עשיתי צעד אחד למעני, כי כמו שכבר סיפרתי לכם שאני אלוף בלהתחיל דברים, קבעתי פגישה עם אדם בעל הכשרה מקצועית, מומחה לניהול משברים וניתוח התנהגות. אומנם עשיתי את זה בלי חשק ובלי הרבה ציפייה, רק מתוך הבנה שאני חייב לעשות סוף לדחיינות שמנהלת לי את החיים. אני מקווה שיצא רק טוב מהצעד שבחרתי לעשות, ואולי הפעם אזכה להיות אלוף גם בלסיים את התהליכים למען החיים השפויים שאני רוצה לחיות.
