כל הנפילות והמעידות שהיו לי בחיי עד היום, לא התקרבו בעוצמתן לנפילה הזאת שאספר לכם עליה. אבל קודם לכן אני רוצה להכיר לכם את יורם, שאותו הכרתי בחודש השני לפרוץ מלחמת חרבות ברזל. יורם הוא בכלל איש הייטק מהמרכז, והסיכוי שלנו לפגוש זה בזה מתישהו במהלך החיים שאף לאפס, אילולי מודעה שפרסמתי ושהגיעה לעיניו של יורם ובעיקר אל הלב שלו. לפני שאפרט לכם את תוכן המודעה שבטח מסקרן אתכם, אני רוצה לחזור לתאריך משמעותי במיוחד עבורי, ראש חודש חשוון האחרון. היום שממנו מתחיל סיפורי האישי עד להיכרות עם האיש הנפלא הזה, יורם.
ראש חודש התחיל באווירה עצובה. רק שבוע ויום חלפו מאז שמחת תורה, וההלם והזעזוע ניכרו מכל מקום. ביקשתי לעשות משהו חיובי למען עם ישראל אף שהייתי נטול חשק ואנרגיות לחלוטין. קבעתי עם חבר קרוב שנלך לקראת הערב למשרדי עמותה שכונתית שהתגייסה לאסוף מארזי אוכל ופינוקים, ציוד ובגדים לחיילים בחזית, ומנהליה פרסמו שהם זקוקים למתנדבים שיסייעו במיון ואריזת המשלוחים.
בצהרי היום הלכתי לנוח קצת ולאגור כוחות לקראת הערב. הספקתי רק לעצום עיניים ולפתע התעוררתי בבהלה מקולות בכי חזק. ניתרתי מהמיטה, אבל אימא הקדימה אותי כשעמדה בפתח החדר ובעיניים אדומות בישרה לי על נפילת בן הדוד שלי, שאני כל כך אוהב ושיש בינינו קשר מיוחד. לא רציתי להאמין שזה נכון, זה פשוט לא יכול להיות. למרות פער הגילים בינינו, ראיתי בו אח גדול וחבר אמת. הוא עזר לי רבות ברגעים קשים ונטע בי אמונה ותקווה שבכל משבר ומעידה יש פוטנציאל אדיר לתקומה וצמיחה. באותו הערב כבר לא ארזתי משלוחים לחיילים. שקעתי בתוך עצמי בכאב גדול, והפעם הרגשתי על הבשר עד כמה הנוכחות של בן הדוד שלי ומילותיו חסרות לי ממש.
הימים חלפו אבל החור שנפער לי בלב נשאר במקומו. הסתגרתי בחדר ולא רציתי לראות או לשמוע אף אחד. ידעתי בתוך תוכי שאני דועך, ולא היו בי כוחות נפש לקום מהנפילה הקשה שפקדה אותי. באחד הימים, כשחיפשתי דבר מה בארון הבגדים, מצאתי פתק קטן שבן דוד שלי כתב לי ושכחתי מקיומו. בפתק הוא כתב: "אם יום אחד תרגיש שנפלת חזק מהרגיל, תנסה לנווט את הכאב לעשייה חיובית, שתחזק אותך לקום מחדש!" יכולתי לדמיין איך זה נשמע אילו הוא היה מדבר את המילים האלו לידי. תחושה מנחמת מילאה אותי, התנערי מעפר קומי, כפשוטו ממש.
בעצה משותפת עם הוריי ובברכתם פרסמתי מודעה שבה אני מבקש להנציח את בן דוד שלי ושאר הנופלים על ידי חלוקת ציציות לכל חייל ודורש. לשם כך חיפשתי אנשים שמעוניינים להשתתף במצווה הזו, וכך הגעתי ליורם. בעצם, הוא הגיע אליי בעקבות הפרסום. יורם שמע את הסיפור שלי והבטיח לתרום 5,000 ₪ ולגייס עוד חברים למיזם הציציות שלי. לקראת סיום השיחה שיתף יורם שהוא בכלל מגיע מעולם הטיפול והוא עובד סוציאלי בהכשרתו. רק בשנתיים האחרונות הוא עשה הסבה מקצועית לעולם ההייטק. הוא פנה אליי בבקשה: "אני יודע שכרגע אתה חדור מטרה להנציח את בן דודך ובטח תשקיע המון זמן ואנרגיות במיזם ההנצחה. אתה גם יכול להישאב לתוך זה מבוקר ועד לילה ולהיות עסוק בהנצחה מכף רגל ועד ראש. אם תשמע לעצתי, קח לך עיסוקים נוספים כמו לימודים וחברים, שיעניקו לך חוויית מסוגלות וביטחון. אחרת, המלחמה הזו תיגמר מתישהו, גל ההתנדבות יפחת וידעך, ואתה עלול להישאר עם רצון גדול לנחמה שלא בא על סיפוקו, ועם תחושת בדידות שכפית על עצמך בלא יודעין בזמן שהשקעת את כל כולך בדבר אחד מסוים. באותה נשימה ויתרת על עצמך, על לימודים, על חברים ועל שגרת החיים". דבריו של יורם נכנסו לליבי. הרי זה בדיוק מה שהיה אומר לי בן הדוד היקר שלי בהזדמנויות שונות: "אל תבזבז את התיאבון שלך על מנת פתיחה, אם אתה יודע שיש לך סעודה שלמה". תכלס, כמה שהוא צדק! הודיתי ליורם על תרומתו הנכבדה ועל ההקשבה והעצה הטובה, וסיכמנו לשמור על קשר. החיוך הקל שעלה בשפתיי לאחר ימים רבים של עצבות, הזכיר לי שגם אם מעדתי ונפלתי, הנה שוב קמתי.
