בעיתון המדעי 'סאפיינס', שהיה נפוץ בעיקר בקרב קהילת החוקרים והרופאים, התפרסמה חדשה מסקרנת – חודשים ארוכים שמדינת ארצות הברית מגייסת קבוצת חוקרים מתחומים שונים כדי לצאת למסע באנטארקטיקה ולבצע מחקר פורץ דרך.
הצוות הורכב ממוחות מבריקים מתחומים שונים. כל אחד מהחוקרים הביא את המומחיות שלו כדי לענות על השאלה שניקרה שנים בקרב קהילת החוקרים: האם יש סיכויים לנהל חיים סדירים בשממה הקפואה?
בקבוצת המדענים שהצטרפו למשלחת המיוחדת הייתה ד"ר אלנה נוביקוב, גאולוגית שהייתה ידועה בעבודתה החלוצית בחקר התצורות הגאולוגיות של סביבות טבע קיצוניות.
משלחת המדענים עברה דרך ארוכה ומפותלת כדי להגיע לאנטארקטיקה. הם טסו לארגנטינה, בה ממוקמת אושואיה – ארץ האש – וממנה יצאו לשיט בן חמישה ימים במרחבים הקפואים של אנטארקטיקה, עד שהגיעו לנקודה המדויקת שממנה הם אמורים להתחיל לחקור את הסביבה.
קבוצת החוקרים התכוננה היטב לירידה מהאונייה. הם החלו להתעטף בשכבות הבגדים שהביאו איתם מראש, עד שלבסוף לבשו את החליפות המבודדות שעטפו את כל גופם, מותירות חרכים צרים עבור הפה ואישוני העיניים.
כשירדו מהאונייה, קידם את פניהם קור מקפיא ורוח מאיימת נישבה באוויר. היה עליהם להתחיל לצעוד, לבצע מדידות כל כמה מאות מטרים כדי להבין היכן האזור המומלץ להקים בו את תחנת המחקר.
כמה שעות לאחר מכן כבר הייתה התחנה הזמנית מעוגנת במקומה. היו בה מטבחון, שירותים ומקלחת, וכמובן תנור חימום רב עוצמה שסביבו התקבצו אנשי המשלחת כל אימת שחזרו למחנה מגיחות המחקר השונות שאליהן יצאו במרחבים הקפואים שמסביב.
אלנה החלה לצעוד הרחק משטח המחנה, מחפשת את האזור שממנו היא יכולה להתחיל לגרד שכבות קרח כדי לחקור אותן ולפענח את צפונותיהן, כשלפתע קפאה במקומה.
היא הייתה בטוחה שהיא מדמיינת: הרחק ממנה, בין מישורי השלג, היא ראתה כתם אדום, שבלט מאוד על רקע הניגודיות בין האדום ללבן.
היא התקרבה עוד וגילתה שמדובר בדם חיה שניתז על הקרקע. הפינגווין היה שרוע ליד כתם הדם, וסקירה קצרה גילתה שהוא סיים את חייו מיריית רובה.
אלנה הייתה מזועזעת. היא הבינה שככל הנראה חבר מקהילת החוקרים שהגיעו עימה ירה בפינגווין האומלל. היא הסיקה זאת על פי הגופה שנותרה שלמה לחלוטין, ולכן לא יכלו לעבור יותר משעות ספורות משעת המוות. היא תהתה בשל מה נגזר עליו גזר דין מוות והייתה נחושה בדעתה למצות עם האחראי את הדין. אלנה חזרה למחנה תקיפה ונחרצת. היא פתחה את הדלת בחוזקה ונכנסה לאכסדרה הראשית, שבה שהו כעת רק מקצת מקרב החוקרים, כל היתר היו עסוקים באיסוף ממצאים במרחבי הקרח.
היא נכנסה פנימה בסערה ושאלה בקול: "יש מישהו שרצח פינגווין ברובה צלפים! אני רוצה לדעת מי הוא האדם הזה, מה רע עשה לו הפינגווין שבשל כך נגזר עליו לסיים את חייו בדרך כה אכזרית?!"
פרופסור אלכסנדר בוריסוב היה ביולוג מפורסם בעל שם עולמי אשר זכה בפרס נובל עבור מחקריו פורצי הדרך.
אנשי המשלחת הוכו בתדהמה כשהתבשרו על השתתפותו הצפויה במשלחת ובמחקרים על יבשת אנטארקטיקה.
תדהמתה של אלנה הייתה גדולה שבעתיים, כאשר פרופסור בוריסוב הפנה אליה מבט אדיש ובקול קר ומתנשא ציין כי הפינגווין נורה על ידו.
היא חסמה את הצעקה שכמעט בקעה מפיה, לקחה נשיפת אוויר וניסתה לעדן את קולה.
"מפני מה, אם יורשה לי לשאול? הפינגווין היווה איום? הייתה סיבה שבגללה נטלת את חייו?"
הפרופסור הפטיר בחיוך עקום: "סיבה? יש המוני סיבות, כל אדם שנוקט פעולה יכול להצדיקה באלפי צורות. אך אני בוחר להשאיר אותך לוטה בערפל. אני יכול להבטיחך שהרגשתי מחויב לפעול בצורה כזאת. לא ראיתי אופציה אחרת!"
אלנה הייתה נסערת עוד יותר, היא הרגישה שדמה רותח ומבעבע מתשובותיו המחוצפות של הפרופסור, אך ידעה שעליה להישמר מאוד בתגובותיה. מעמדו עלה בכמה רמות על מעמדה, ואם יתגלעו חילוקי דעות ביניהם, רוב הסיכויים שכלל חברי המשלחת יהיו בעד הפרופסור.
היא פסעה לאחוריה בשתיקה ויצאה מהחדר, פתחה את הדלת והחלה ללכת במרחבי השממה, לא ידעה לאן, רק ידעה שהיא חייבת להתרחק מבוריסוב בטרם תגיד לו בדיוק את כל מה שהיא חושבת עליו ועל האדם שהוא. רגליה החלו נושאות אותה הרחק מהתחנה.
פתאום מצאה את עצמה ניצבת ליד הפינגווין המוטל שכוב. היא הרגישה איך הדמעות שמטפטפות מעיניה נספגות בדם שעל פני הקרח.
היא שלפה את המגרסה החשמלית שהייתה נתונה בתרמילה, והחלה קודחת ליד האזור שבו היה שכוב הפינגווין. הקרח נגרס לחתיכות גדולות. היא לקחה ממנו בידיה וכיסתה את שלולית הדם הקפואה, עד שלא היה ניתן להבחין בה יותר.
לאחר שכיסתה לחלוטין את הגופה והדם שסביבה, הבחינה בדמות שהתקרבה אליה. הייתה זאת עמיתתה למקצוע, ד"ר סטפני אוליביה, החוקרת הרפואית. היא ניגשה אליה ושאלה אותה בהתפעלות: "תגידי לי אלנה, מדוע כיסית את הגופה בקרח. למה טרחת כל כך לנסר את הקרח כדי לכסות את הגופה של הפינגווין?"
"המציאות הזאת שאדם רוצח חיה, סתם כי הוא החליט כך – היא מציאות חייתית ולא מתוקנת!" אמרה אלנה נסערת. "בשביל זה טרחתי, רק כדי להסיר את העדות למציאות של החיות שנמצאות סביבנו, לאו דווקא אלו שהולכות על ארבע אלא דווקא אלו שהולכות על שתיים. כדי למחוק כל זכר למציאות המעוותת הזאת, הייתי חייבת לטרוח…"
בפרשת השבוע אנו רואים שעם ישראל מצווה על מצוות כיסוי הדם, חובת כיסוי הדם חלה על דם השחיטה של עופות וחיות, בעוד שדם בהמות אינו מחויב בכיסוי.
מצווה זו חלה מלכתחילה על השוחט, אולם אם הוא לא קיים את המצווה, היא מוטלת על כל אדם. ולדעת ספר החינוך, מכיוון ש"הדם הוא הנפש", יש לכסות את הדם ולהסתירו לפני אכילת בשר, כי יש אכזריות מסוימת באכילת הבשר בעוד הנפש שפוכה לפני האוכל, וכדי שנעדן את המידות שלנו ולא נטפח בקרבנו את האכזריות למרות שמדובר בעופות וחיות.
