חיים, אחד המתנדבים הוותיקים של פרויקט 'מהפכה של שמחה' מבית 'שלום לעם', סיפר לנו:
נכנסנו פעם לחדר באחת המחלקות הקשות בבית החולים. שכב שם אדם מבוגר, מחובר לכל מיני מכשירים. לא הייתי צריך להיות רופא כדי להבין שהמצב שלו 'לא משהו' בכלל…
אחרי שקיבלנו את רשותו, פתחנו בשיר וניגון. הוא חייך בהנאה ומחא כף אל כף. רגע לפני שיצאנו החלפנו עוד כמה מילים. ביקשתי לעודד אותו קצת, וכל מה שהיה לי בראש באותו רגע – זו הקלישאה המוכרת על חצי הכוס המלאה והריקה.
"תסתכל על החצי המלא", אמרתי לו, "אתה חי, יש לך ילדים טובים…"
"איזה חצי ואיזה נעליים…" קפץ האיש וחייך אליי.
"אבא שלי, עליו השלום, לימד אותי כשהייתי קטן, שאפילו אם יש לך רק שתי טיפות, אתה חייב להגיד על זה תודה גדולה. אם אני חי, זה הרבה יותר משתי טיפות, אתה לא צריך לעודד אותי, אני מודה לבורא על כל רגע ורגע של חיים".
יצאתי משם מהורהר, והבנתי שיותר ממה שנתתי לו, קיבלתי בחזרה.