למה אנחנו דואגים?
בשפה העברית טמון כפל משמעות במילה "לדאוג". האחת – לדאוג מ… כלומר, חשש מפני התרחשות עתידית שלילית. השנייה – לדאוג ל… כלומר, לטפל ולוודא שהדברים מתנהלים כראוי.
שתי המשמעויות שלובות זו בזו: הדאגה מדבר מה מעוררת בנו את הצורך לדאוג לו. כך מתריעה בנו הדאגה על הצורך לפעול, למנוע נזק עתידי. זוהי הסיבה לנטייתנו הטבעית לדאוג.
אין שכל אין דאגות
לא לחינם נאמר "אם אין שכל אין דאגות" – שכן הדאגה היא ביטוי למחשבה ארוכת טווח. החכם הוא הרואה את הנולד, בעוד הכסיל אינו צופה פני עתיד, ועל כן אינו דואג. ואולם, כאשר אנו דואגים יתר על המידה, אין בכך חכמה כלל.
אני מודאג מכך שאני מודאג
את הפתרון ניסח אחד מחכמי ישראל בפשטות מאירת עיניים: "למה לדאוג? אם ביכולתך לפעול בעניין – פעל. ואם אין ביכולתך לעשות דבר – מה טעם בדאגה?"
משמע, אין הצדקה אמיתית לדאגה. דאגת שווא אינה מקדמת אותנו לשום מקום. הדברים פשוטים להבנה, אך יישומם דורש חיזוק האמונה בבורא הטוב המנחה אותנו אל הטוב.
כאן ועכשיו
פתגם עתיק מלמדנו: "העבר אין, העתיד עדיין, ההווה כהרף עין, דאגה מנין?!"
משמעו: אין טעם לדאוג למה שחלף, שהרי כבר נעלם ואיננו. אין טעם לדאוג לעתיד, שעדיין לא התרחש. ומה באשר להווה? אם דאגתך מן ההווה, התנחם בכך שעוד רגע קט יחלוף גם הוא.
התבוננות מעמיקה באמיתות פשוטות אלו עשויה להעניק שלוות נפש עמוקה.
לדאוג בימי שני
מסופר על אדם עמוס דאגות שמצא שיטה להקל על עצמו. הוא החליט להגביל את דאגותיו לימי שני בלבד.
מדוע דווקא יום שני? משום שביום ראשון, בעודו שרוי בהשפעת השבת, אין בו כוח לדאוג. יום שלישי, שנאמר בו פעמיים "כי טוב", אינו ראוי לדאגות. יום רביעי כבר נושק לשבת, וכך גם חמישי, שישי, וכמובן השבת עצמה.
לבסוף גילה שגם בימי שני אין בו כוח לדאוג – וכך השתחרר מדאגותיו כליל.
