דבקות במטרה

סיפור לשבת

צלצול הטלפון העקשני חתך את הדממה שבבית משפחת שטרנבוך, הלילה היה שקט וקר והשעה הייתה מאוחרת. על הקו היה איש הקשר של גברת שטרנבוך במשטרה השוויצרית: "רציתי לעדכן אותך כי קבוצה בת שנים עשר יהודים שעברו את הגבול מגרמניה לשוויץ באופן בלתי לגאלי, נתפסו על ידי השוטרים השוויצרים והוסגרו לידי הגסטאפו…"

"אני באה מיד לגבול", אמרה בנחרצות. תוך רבע שעה הגיעה לרחוב הראשי המוביל למעבר הגבול. באחד הרחובות הצדדיים המתין לה איש הקשר שאמר: "אל תנסי לעשות מאומה, איש אינו מעז להתקרב לאנשי הגסטאפו! את מסכנת את חייך בעצם היותך יהודייה ובכך שאת ניגשת לבקש מהם לשחרר את חברי הקבוצה, אין הרבה מה לעשות, בתוך שעות ספורות הם יגורשו חזרה לגרמניה, את חייבת לוותר הפעם…"

היא המשיכה בדרכה אל מעבר הגבול ללא התחשבות במחאותיו של איש הקשר, הלה אף ירה באוויר מספר יריות אזהרה כדי להרתיע אותה מלהמשיך בדרכה, אך היא לא חשבה פעמיים ופסעה לעבר השביל המוליך למעבר הגבול. השביל היה אפל לחלוטין והיא לא ראתה מאומה, כשלפתע הסתנוורה מאור עז של זרקורים שכוונו לעברה. "עצרי!" נשמעה הקריאה, מאי שם צצו להם ארבעה חיילים גרמנים מלווים בכלבים אימתניים צמאי דם שנבחו ללא הרף. אחד מן החיילים ניגש לעברה ושאל: "מי את? לאן את הולכת? את מי את מחפשת כאן?!"

לרגע לא היה בפיה מענה אך היא התעשתה עד מהרה והשיבה בקול בוטח: "ברצוני לשוחח עם המפקד האחראי בעניין חשוב שאינו סובל דיחוי, נא להודיעו על בואי…" מופתעים מתשובתה הובילו אותה החיילים לביתן קטן ששכן בקרבת מקום, בפינת החדר עמדו היהודים כשפניהם חיוורות כסיד, שלושה חיילים שמרו עליהם בנשק שלוף. הם הכניסו אותה לחדרון פנימי שבו ישב המפקד, מאחורי שולחן כתיבה עמוס במסמכים ישב קצין גסטאפו גרמני שעל חזהו הבהיקו אותות הצטיינות רבים, פניו של הקצין הפיקו אכזריות ולצדו רבץ כלב אימתני. "מה רצונך?!" שאל קצרות בטון קר ומאיים. והיא השיבה: "אני יהודייה בעלת אזרחות שוויצרית, שנים עשר היהודים שנתפסו והועברו לידכם הגיעו ביוזמתי ואני אחראית לשלומם, אני דורשת ממך לשחרר אותם מיידית, עליי להביאם לשוויץ…"

עיניו של הקצין מלאו דם והיה נראה כי הוא מאבד את עשתונותיו לרגע, הוא התרומם באחת מכיסאו, הישיר את מבטו בפניה וצרח בהיסטריה: "כיצד את מעזה לדרוש ממני לשחרר יהודים אלו?! יהודייה מלוכלכת! אם לא תיעלמי מכאן ברגע זה, אחטוף ממך את דרכונך השוויצרי ואני, אני…" הוא נחנק מכעס ולא יכל להמשיך בדבריו, הכלב התרומם והחל לנבוח לעברה מצפה לרמז מבעליו לקרוע אותה לגזרים.

ליבה נפל בקרבה, אך היא אזרה עוז והשיבה בנחרצות: "אני אישית אחראית על יהודים אלו ועליי האחריות לשלומם, אם לא תעביר אותם לידיי ברגע זה אצטרף אליהם חזרה אל תוך גרמניה, באשר הם ילכו – גם אני אלך…"

בחדר השתררה דממת מוות, עיני הקצין בלטו מחוריהן בטירוף שכמעט העביר אותו על דעתו, הוא לא הצליח להבין כיצד יהודייה נכנסת ללא מורא אל מפקדתו ועוד דורשת ממנו בעוז רוח לשחרר את היהודים שברחו מאדמתה של גרמניה. הפחד היה משתק וגרם לה לקיפאון חושים מוחלט. הקצין התקרב לעברה כשידו על קת אקדחו וצרח: "קחי מכאן את שנים עשר היהודונים שלך והסתלקי מכאן בטרם אשנה את דעתי ואירה בכולכם למוות…"

החיילים הגרמנים שעמדו מסביב הוכו בהלם כשראו את מפקדם מסמן להם לוותר על הטרף שנפל לידיהם, הסיכוי שמפקדם ישחרר מבריחי גבול ועוד יהודים שנפלו לידיו, נשגב מבינתם, אך בחוסר ברירה פינו את המעבר עבור הקבוצה וליוו אותם עד ליציאה ממעבר הגבול הגרמני. גברת שטרנבוך יצאה החוצה מתחום המשלט הגרמני כשבעקבותיה משתרכים שנים עשר היהודים ההמומים שחייהם היו להם לשלל…

 

סיפור אמיתי זה מלמד אותנו עד כמה גדול כוחה של הדבקות במטרה, ואפילו כנגד כל הסיכויים. ברגע שאדם דבק במטרתו ללא חשבונות וסיכויי הצלחה, הוא מצליח במעשיו. בפרשתנו אנו קוראים על עוז רוחו ודבקותו במטרה של פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, פינחס כשנכנס להכות את מבצעי החטא לא חשב פעמיים. כל רצונו היה לקנא לשם ה' ודבקותו במטרה גרמה לניסים הגלויים שנעשו לו ולהצלחתו. כאשר אדם יש בו רצון עז להצליח ולהתקדם בחיים, הוא מקבל עזרה אלוקית משמיים והצלחה גורפת שיכולה להתאפשר רק בזכות העזרה השמימית.

מעונין להצטרף להפצת עלון 'שלום לעם'?

אולי יעניין אותך גם

סיפור לשבת

החלום שהתגשם

סיפור לשבת

שבועת התנינים

סיפור לשבת

אוהב את אלוקים

סיפור לשבת

הגנה אמיתית

סיפור לשבת

השקעה על הקרח

להנצחה או הקדשה בעלון 'שלום לעם'