בחצר קטנה ויפה התגוררו להם בשלווה ונחת פרחים צבעוניים ויפים, יחד עם קבוצה של דבורֵי דבש שמחות ועמלניות.
הם חיו בשיתוף פעולה מדהים ומבורך. הדבורים היו באות מדי בוקר לבקר את הפרחים היפים, מתענגות על הצוף המשובח והמתוק שהפרחים היו מייצרים בשלל טעמים, ובתמורה הן היו עוזרות לפרחים – נושאות איתן אבקנים קטנים בשערות שברגליהן ומעבירות אותם לפרחים אחרים. וכך היו הפרחים יכולים להמשיך לפרוח ולהצמיח עוד פרחים.
ההרמוניה הייתה מושלמת, הגן פרח ולבלב, והדבש בכוורת הדבורים היה מתוק וטעים.
באחד הימים קמו כמה דבורים על צד שמאל והתלוננו שקצת מאתגר לסחוב בכל פעם את האבקנים מהפרחים. זה קצת מדגדג ברגליים וגם קצת מקשה את התעופה, ואולי אפשר למצוא פתרונות יצירתיים יותר איך לקבל צוף בלי לקחת אבקנים.
הדבורים התחילו לתמרן צורות תעופה יצירתיות. הן צללו אל מתחת לאבקנים ושתו צוף תוך כדי שהן נזהרות לקחת כמה שפחות אבקנים. הפרחים, שהחליטו לא לצאת פראיירים, התחילו לתת קצת פחות צוף ולהוציא יותר אבקנים.
המאבק התחרותי הזה נמשך ימים ארוכים – הדבורים מאביקות פחות, הפרחים נותנים פחות צוף, וכולם מנסים לנצל את כולם, לקבל ככל האפשר יותר ולתת ככל האפשר פחות.
באותה שנה היה האביב בגן עצוב מאוד. מעט מעט פרחים חדשים הצליחו לפרוח. וגם אוכלוסיית הדבורים שלא שתתה די צוף התדלדלה מאוד, והדבש בכוורות היה דליל וחסר טעם ביחס לשנים הקודמות.
*
נראה לכם הזיה? זו כמעט בדיוק המציאות שבני האדם יצרו לעצמם בעולם. כשכל אחד חושב: "איך אני יכול להשיג יותר ולתת פחות". "איך אני יכול להרוויח הרבה ולהשקיע מעט". "איך אני יכול לגרום שלי יהיה הרבה יותר ממה שיש לאחרים".
*
על העולם שלנו נאמר "עולם חסד ייבנה". "חסד" זה אומר: נתינה, השפעה לזולת, עזרה לזולת, הבאת הזולת לפרוח וללבלב, הנתינה מעצמי כמה שיותר לעולם, רק כי אני יכול ומסוגל לתת.
היסודות שעליהם מושתת העולם הזה הם יסודות של שיתוף פעולה ועזרה הדדית.
ובלי חסד, בלי נתינה, בלי לחשוב על מה אני יכול לעזור לאחר – העולם לא יכול להתקיים, בוודאי שלא לאורך זמן.
*
תחשבו על זה! אנחנו חיים בעולם מדהים, מלא בטוב אינסופי. לכל אחד יש משהו מיוחד, מתנה ייחודית, כישרון נדיר, יכולת מבורכת, שפע ספציפי. אם כל אחד ישמור את הטוב הזה לעצמו בלבד ורק ירצה להגדיל את מה שיש לו עוד ועוד, זה בסוף יהיה חייב לבוא על חשבון מישהו אחר שאין לו, או שאין לו מספיק.
לדוגמה, ברמה הבינלאומית: מדינה אחת תשמור לעצמה את הנפט, מדינה אחרת תשמור לעצמה את המתכות, והמדינה השלישית לא תרצה לשתף את האחרות בחיטה והתירס שצומחים אצלם בשפע וכולי וכולי…
בסופו של דבר הם ירגישו בחיסרון. גם המדינה שיש ברשותה המון נפט צריכה מתכות, חיטה, תירס, שמן, יין, ועוד ועוד. ואם היא רוצה לקבל, היא חייבת לתת!
*
אז מה עשינו? יצרנו מערכת של מסחר. אתה תיתן לי ואני אתן לך. מדינה אחת תספק יין משובח, והמדינה האחרת תספק בתמורה שמן איכותי. מדינה אחת תייצר טכנולוגיות בעזרת האנשים החכמים במיוחד שלה, והמדינה האחרת תייצר בגדים באמצעות האנשים החרוצים שלה. וככה כולם יכולים ליהנות.
*
אבל במקום זה החלטנו שאנחנו רוצים להרוויח כמה שיותר ולתת כמה שפחות. כל אחת מהמדינות החליטה לדאוג לעצמה ורק לעצמה, ולספק את הדברים רק אם היא תקבל תמורה גבוהה יותר, ומצד שני לשלם כמה שפחות על מה שהיא צריכה וצורכת. וככה יצרנו עולם תחרותי, שבו כולם רוצים לקבל הרבה ולתת פחות.
*
וזה נכון לא רק לגבי המדינות, אלא גם בתוך עצמנו. במקום לשתף פעולה זה עם זה, שכל אחד יעניק מכל הטוב שיש לו – אנחנו עסוקים בתחרות בלתי־פוסקת זה עם זה, וכולם רק מפסידים.
המחירים רק הולכים ועולים, והמוצרים נעשים איכותיים פחות, טובים פחות, בריאים פחות ופחות…
ובמקום לחיות בשלום ובשלווה, כשכל אחד חולק את השפע הטוב שלו עם כולם, ואין מישהו שחסר לו, כי העולם שופע כל טוב, ולכולם יש מתנות וכישרונות לחלוק עם כולם – יצרנו עולם של מלחמות בלתי־פוסקות שיוצרות סבל וכאב לכולם.
*
ומה הפתרון? כאמור, "עולם חסד ייבנה". לחזור לחסד, לנתינה. להפסיק להתחרות זה עם זה, ובמקום זה ליצור שיתופי פעולה של נתינה שבה כל אחד נותן את הטוב שהוא יכול ומקבל את הטוב שהוא צריך.
אל תפחד לצאת פראייר. מותר וכדאי לוותר, להתגמש ולא להילחם על כל שטות. זה טוב, זה נעים, זה הטבע האמיתי שלך, לחיות מתוך אכפתיות ורצון הדדי של טוב.
וכל הדרכים האחרות רק מובילות שוב ושוב לסבל למלחמות שאינן מסתיימות לעולם.
והתפקיד שלך ושל עם ישראל כולו הוא להאיר את הדרך לעולם כולו ולהראות לו איך נראה עולם שבו הערך העליון הוא "ואהבת לרעך כמוך", עולם שבו אתה נותן רק כי אתה יכול לתת.
וכשנאיר את האור הטוב שלנו, לא נצטרך עוד אויבים שיזכירו לנו מה התפקיד הטוב שלנו.
