דממה שררה בכיתת האומנות שהייתה בפינת המסדרון. תלמידיו של ג'ון ידעו היטב שבשיעוריו אסור לדבר, מכיוון שכל רחש קטן היה מוציא אותו מריכוז. "הדרך להיות אומן – מתחילה בשאיפה לשלמות" תמיד חזר ג'ון ואמר לתלמידיו. המוניטין שלו היה מפורסם כמורה קפדן ותובעני, אבל תלמידיו כיבדו אותו מאוד מכיוון שידעו שכלל הבוגרים שיצאו מתחת ידיו התפרסמו כאמנים מפורסמים ובעלי שם עולמיים.
אחד הדברים שאותם זכרו תלמידיו לאורך כל השנים, הייתה ההקפדה המרבית על שלמות ודיוק אבסולוטי, הוא העיר לתלמידיו בלי סוף על טעויות קלות שכמעט ולא נראו לעין. באופן קבוע המורה ג'ון הראה להם את הטעויות הקלות והבלתי נראות, עד שהיו כאלו שנדו בראשם לעברו ואפילו לא ניסו להתחיל להציג לו את יצירותיהם, מכיוון שלא יכלו לעמוד בדרישותיו הבלתי אפשריות.
הפילוסופיה שעמדה מאחורי גישתו של ג'ון טענה, שאם אתה מכוון באופן קבוע להגיע לשלמות בלתי מתפשרת, תצליח להגיע לרמה הגבוהה ביותר – מה שלא תוכל לעשות במידה ותסתפק בבינוניות, את הרעיון הזה הוא החדיר לתלמידיו בכל הזדמנות – לימד אותם לשים לב לפרטים זערוריים, להשקיע ולהתגאות בעבודתם ותמיד לכוון גבוה יותר מעבר לקיים ולמקובל.
בכל שנה, היו מסיימים בכיתתו של ג'ון מספר תלמידים בודדים בלבד שהצליחו לעמוד בדרישותיו. כל היתר לא טרחו אפילו להראות לו את העבודות שלהם לבדיקה, מכיוון שלא היה להם כוח לשמוע את טענותיו ולנסות לעמוד בסטנדרטים הגבוהים שהציב בכיתתו. באחד הימים הפתיע המורה ג'ון את תלמידיו בסיום שנת הלימודים. "אני רוצה להודיע לכם, תלמידים יקרים, שמכיוון ואני רואה שמספר התלמידים המעוניינים לעבוד לפי ההכוונה שלי, הולך ויורד משנה לשנה, לכן אני עובר להתגורר ליד ילדיי בעיר הסמוכה. שיהיה לכולכם בהצלחה!" ההודעה הפתיעה את כולם, אבל העניין נשכח במהירות מכיוון שהמורה החדש שנבחר במקומו היה אדי, שהיה אחד מתלמידיו הראשונים של המורה ג'ון והפך לאומן מפורסם בזכות עצמו בגלל היצירות שיצאו מתחת ידיו.
אדי החל ללמד בכיתת האומנות בבית הספר, אלא שבשונה מהמורה ג'ון שלא הפסיק לגעור בתלמידיו ולהציג להם טעויות שאפילו הם התקשו להבין אותם, אדי היה מראה להם את היכולת שלהם להגיע לשלמות ועד כמה חשוב להגיע לרמה גבוהה של מצוינות. פתאום תלמידיו של המורה אדי, החלו לראות בחייהם כיצד החתירה לשלמות משפיעה עליהם לטובה, הם שאפו בקביעות למצוינות והמסרים של המורה אדי שינו אותם לטובה, כל התלמידים הגישו בפניו את עבודותיהם ושמחו לשבת וללמוד ממנו כיצד עליהם להשקיע כדי להוציא מתחת ידיהם יצירות אומנות מרהיבות.
עשר שנים לאחר מכן, חזר המורה ג'ון להתגורר בעיר והוזמן לבקר בכיתתו של המורה אדי כשהגיע לביקור בכיתה ובגלריה של בית הספר, נדהם המורה ג'ון ממה שראה. התלמידים כולם היו מעורבים ביצירות האומנות, הם היו חדורי מוטיבציה והצליחו יותר מאי פעם והכל לפי הפילוסופיה שהנחיל לתלמידיו בשנים עברו, אבל בצורה הטובה ביותר. יצירות האומנות שיצאו מתחת ידם, היו מדהימות ואפילו הוא התקשה למצוא בהם טעויות. הוא היה גאה בתלמידיו, אבל לאחר הביקור הוא ניגש לתלמידו המורה אדי ושאל: "איך עשית את זה? איך הצלחת לקחת את התלמידים שלך ולרתום את כולם למען הצלחת היצירות שלהם, מה שאצלי לא קרה מעולם?!"
"הבדל אחד קטן ופשוט", השיב אדי. "בשונה ממך, המורה ג'ון, שתמיד הראית לנו את הטעויות שלנו וגערת בנו ללא הפסקה. אני הראיתי להם את היכולות שטמונות בהם, לימדתי אותם להוציא את הכוחות שלהם מהכוח אל הפועל. התמקדתי תמיד בגישה החיוביות, במקום השלילית וכך הצלחתי לרתום את כולם ולהגיע לתוצאות שבהם התלמידים הגיעו ליצירות מדויקות ומדהימות, רק בזכות האמון שנתתי בהם והסיוע שהענקתי להם…" המורה ג'ון עמד המום, הוא שתק במשך דקות ארוכות ולבסוף עזב את המקום בשתיקה. יומיים לאחר מכן, הזמינה הנהלת העיר את המורה ג'ון לבוא ולקבל פרס אומנות מיוחד. לאירוע הוזמנו כל תלמידיו של ג'ון לאורך השנים ובאירוע השתתפו כל האנשים המכובדים ביותר בעיר.
לאחר כל הנאומים של ראשי העיר והנהלת בית הספר, כאשר ג'ון הוזמן לבמה לקבל את הפרס המכובד. הוא ביקש את רשות הדיבור קודם לכן, ואמר: "ראשית, ברצוני להודות לכל התלמידים שלי לאורך כל השנים שקיבלו ממני את המסרים שלי ושבאמת קיבלו את הגישה הבלתי מתפשרת שלי בהבנה. אבל הנה, אני עומד כאן היום ואומר לכם שהפרס לא מגיע לי – הפרס מגיע לתלמידי היקר המורה אדי שנמצא כאן, מכיוון שהמסקנה שאני הגעתי אליה שלהעביר את המורשת בצורה טובה ונכונה, עדיפה הרבה יותר מאשר ללמד את האומנות עצמה…"
לקול מחיאות הכפיים שנשמעו באולם, הזמין המורה ג'ון לבמה את תלמידו – המורה אדי והעניק לו את הפרס של הנהלת העיר, על מפעל חיים ששינה את פני האומנות בעיר. ויותר מהכל, הצליח לשנות את הגישה ולהוציא את הכישרונות של כלל התלמידים שלו מהכוח אל הפועל…
*
הדרך להטמיע את הדרך והמורשת שלנו, מתחילה קודם כל בלהעביר אותה בצורה נכונה לסובבים אותנו. לדעת ללמד אותה את הילדים, להנעים אותה לתלמידים ובעיקר לשדר אותה בחיוך והבנה לאחרים. זאת לא חכמה לשאוף לשלמות, כאשר אנחנו דורכים בדרך על רגשותיהם וליבם אל אחרים, שלמות אמיתית נקנית באמצעות עבודה אישית ונכונה, חיוך, הבנה, מחשבה, רצון טוב ובעיקר היכולת להבין את האחרים ולדעת לסייע להם ככל יכולתך…
