שלום לכם. השם שלי דביר והסיפור שלי התחיל לפני שש שנים, כאשר הייתי ילד בן אחת־עשרה. יום אחד חרב עליי עולמי בפתאומיות כאשר אבא שלי היה מעורב בתאונת דרכים שממנה לא חזר לעולם. אני לא יכול לתאר לכם את עוצמת הכאב והצער שעטף את כולנו. הרגשתי שהעולם הפך להיות שחור משחור ואיבדתי את הטעם שבשגרה המוזרה שאליה נכנסנו לאחר השבעה, ללא דמותו של אבא. אימא התייעצה עם אנשי חינוך כיצד להתמודד איתי ועם האחים שלי, כיצד לנסות ולחזור לחיים אחרי השבר והאובדן.
היא השתדלה מאוד למלא את החלל ולהיות עבורנו מעל ומעבר, אבל למרות זאת אבא זה אבא, והוא לא היה שם עוד בשבילנו. המשכתי בלית ברירה את שגרת החיים, הדחקתי את הכאב והגעגוע שעלה בי מפעם לפעם. לא אהבתי בכלל שמרחמים עליי ומתייחסים אליי בסלחנות רק משום שאני יתום. השנים חלפו במהירות ומסיבת בר המצווה שלי התקרבה. בחודשים שלפני האירוע ביקשתי מאימא שלא תעשה לי טקס גדול באולם. חששתי מאוד להיות לבד ושונה מכל החברים, מכיוון שהעדפתי למנוע מעצמי מבטים דומעים מרחמים. אימא הבינה אותי ואת בר המצווה חגגתי בשמחה משפחתית מצומצמת.
יום אחד ביקשה ממני אימא לשבת איתה לשיחה. היא פתחה בפניי את מה שהתאמצתי להסתיר זמן רב גם ממנה: אימא שיתפה אותי שהיא יודעת שמאז האסון נהייתי סגור ומופנם. היא סיפרה לי שכבר המון זמן היא עוקבת אחרי המצב החברתי שלי ויודעת שאני מפחד וחושש להיפתח לחברים מחוסר רצון להרגיש שונה וחריג.
בסיום השיחה קבעה לי אימא פגישה עם מומחה לטיפול בטראומה שיעזור לי להתמודד עם הזיכרונות והפחדים וילמד אותי לחיות עם עצמי טוב יותר, לפחות כמו לפני האסון. החששות שליוו אותי החלו להתפוגג מאותו הרגע שהתחילה הפגישה עם דוד המטפל. היה בו משהו מרגיע, והאווירה בחדר הייתה נעימה. דוד הניח על השולחן הקטן חפיסת קלפים מעניינת. אלו לא קלפים מהסוג שהכרתי, הקלפים היו מצוירים בציורים שונים ומשונים. דוד שם לב למבטים שלי, חייך ואמר: "גם לי היו כאלו מבטים כשראיתי את הקלפים בפעם הראשונה". הוא ביקש ממני לבחור שלושה קלפים. הקלף הראשון צריך לסמל רגע חזק מהילדות, הקלף השני צריך לבטא פעולה חזקה שאני משתמש בה המון, והקלף השלישי מביע תקווה לעתיד.
תוך כדי התבוננות בקלפים חשבתי לעצמי: איזה מוזר הטיפול הזה, ידעתי שבטיפול צריכים לדבר ולא לשחק בקלפים. מעניין מה דוד זומם… למרות המחשבה זרמתי איתו ובחרתי שלושה קלפים. בראשון היה ציור של ילד חצוי לשניים, בשני ציור של לב עם מנעול, ובשלישי ציור של בית עם שמש וגינה וילד משחק בכדור.
"עכשיו תסביר לי מה אתה רואה בקלפים הללו", אמר לי דוד. אני שתקתי ודוד הסביר: "כל קלף שבחרת מספר את הסיפור שלך. הראשון ביטא את החוויה שלך – ילד שהעולם הפנימי שלו נחצה כתוצאה מאירוע קשה. השני ביטא פעולת סגירה ונעילה של הרגשות. השלישי מבטא את הצורך הפנימי להיות עטוף ומוגן כמו הילד בתמונה, בית עם גינה ושמש זורחת שמסמלים רוגע ושלווה ומאפשרים לילד לשחק ברוגע ובהנאה".
"האם אתה סקרן לדעת למה בחרתי להשתמש דווקא בקלפים?" שאל אותי דוד, ואני הנהנתי בראש. "אירועים קשים עלולים לגרום לנו לטלטלה פנימית. כתוצאה מכך אנחנו מאבדים אמון בעולם שבטחנו בו. איבוד האמון גורם לפחדים וחששות ולפעמים לחוסר ביטחון וירידה בדימוי העצמי. אני רוצה לומר לך שהקלפים עזרו לך לדבר בלי מילים, להיפתח בלי לפחד כל כך. עכשיו, לאחר שהתחברת לטיפול, יהיה קל יותר לגעת בכאב שלך ולרפא אותו, ובמקום להיות עסוק במגננה, תהיה פנוי יותר לשתף מרצון ומבחירה ולעזור לעצמך להיות רק מי שאתה באמת…"
דוד סיים את ההסבר, ואני הרגשתי משוחרר במקצת. בפעם הראשונה הרגשתי שמישהו נוגע בכאב שלי, אבל לא רק לוחץ על המוגלה הפנימית ומעלה את הכאב, אלא מתחיל לשחרר את המכה שאצורה בתוך הנפש שלי, ומתחיל תהליך של ריפוי.
