השעה הייתה כבר שעת צהריים כאשר דוקטור רוני אופק יצא מחדר הישיבות של וועדת האיתור שלפניה ניצב לראיון ושחרר אנחת רווחה, ראשו כאב מהמאמץ שהשקיע בשלוש השעות האחרונות מול המבחן המסובך שהוצג לו, והשאלות הרבות שהמטירו עליו חברי ועדת האיתור, אבל למרות הכל הוא היה מרוצה. הוא הרגיש שהצליח לעבור את המבחן למרות הבעיות הסבוכות שהוצגו בפניו, ולתחושתו הוא הציג את מירב היכולות הדרושות כדי לשמש כרופא בכיר האמור לעמוד בראשות הוועדה האחראית על סל התרופות במשרד הבריאות.
הוא לגם מעט מבקבוק המים הקרים שרכש ממכונת השתיה בכניסה, התניע את הרכב והחל בנסיעה הביתה, הייתה לפניו עוד דרך ארוכה והוא החליט שעליו לעצור בצד הדרך ולהתרענן בכוס קפה מעוררת.
הוא עצר בתחנת הדלק הקרובה, נכנס לחנות הנוחות המקומית נעמד לפני הדלפק והמתין לתורו כשלפתע הרגיש שמישהו נוגע בו, עמד שם מאחוריו אדם בעל לבוש מרושל שידע ימים יפים יותר ופנה אליו בבקשה: "סליחה, אולי אתה יכול לקנות לי קפה?" בהתחלה עמדו על לשונו המילים שידאגו לנפנף את האיש המוזר, אבל משום מה התעורר בו רגש של רחמים והוא החליט להיענות לבקשת האיש. "אני רוצה קפה נוסף בבקשה" אמר לבחור שמעבר לדלפק, אלא שלאחר כמה שניות פנה אליו שוב האיש. "אולי אתה יכול להוסיף לי גם איזה מאפה חם, ביחד עם הקפה?" "האיש הזה ממש חצוף!" חשב לעצמו, אבל במחשבה שנייה הוא החליט להיענות גם לבקשה זו. "תוסיף גם מאפה חם לחשבון" ביקש מהמוכר וקיווה שזאת בקשתו האחרונה של הקבצן, הא נטל את כוס הקפה ויצא החוצה לא לפני שהגיש את הקפה והמאפה לאיש שמאחוריו שהודה לו מכל הלב.
כשנכנס למכונית והתקרב לעמדת התדלוק, הוא כמעט הגיע אל העמדה כשרכב צהוב עקף אותו במהירות ונעמד מול עמדת התדלוק, הוא הרגיש כעס עלה בקרבו ומאיים להתפרץ, אבל עוד לפני שהספיק לומר משהו יצא מהרכב בחור גבוה שנעמד מולו ואמר: "אני ממש מצטער, אבל השארתי בבית שני ילדים לבד ואני חייב לחזור במהירות!" היה לו קשה להתאפק, אבל הוא התגבר על רגשותיו ושתק, "לא יקרה לי כלום אם אמתין עוד שלוש ארבע דקות" חשב לעצמו. "כנראה שמישהו החליט כי היום הוא 'יום המעשים הטובים' ולא עדכנו אותי" לחש לעצמו בשקט.
הנסיעה הביתה הייתה שקטה וחלקה, הוא נעל את המכונית והתקרב לכיוון פתח הבניין כאשר התקרב לעברו איש בעל שיער כסוף לבוש בחליפה יוקרתית, שהושיט לו יד. "דוקטור אופק?" שאל האיש. "כן, מי אדוני?" שאל הדוקטור והאיש הציג את עצמו כסמנכ"ל של חברת הייטק גדולה ומוכרת בשוק הישראלי. "קבלתי את השם שלך מחבר טוב שחשב שאולי אתה תוכל לעזור לי" אמר האיש. "יש לי בעיה נפשית מסוימת איתה אני מתמודד בעשרים השנים האחרונות, לאחרונה החלטתי להתמודד לתפקיד המנכ"ל בחברת ההייטק שבה אני עובד, אבל לצורך כך יש צורך באישור רפואי המצהיר כי איני סובל משום בעיה. חשבתי שאולי אתה יכול לעזור לי בכך…" דוקטור אופק נרתע לרגע, ועוד לפני שהספיק להוציא מילה מפיו הוציא האיש מכיסו חבילת שטרות גדולה והושיט אותם לעברו. רוני הדף אותו בנחרצות ואמר: "אני מצטער שאיני יכול לעזור לך. לא אשתף פעולה עם שקר שכזה". האיש לא הרפה ואמר: "אני מוכן להכפיל את הסכום". אבל דוקטור רוני אופק התקדם לעבר המעלית ולא טרח אפילו לסובב את ראשו לאחור.
שבוע לאחר מכן, קיבל דוקטור אופק טלפון מוועדת האיתור והוא הוזמן להגיע לפגישה נוספת. הוא תהה האם מדובר בפגישה שבה יודיעו לו על קבלתו ליו"ר הוועדה האחראית על סל התרופות במשרד הבריאות, או שמדובר בפגישת ניחומים. אבל כשנכנס אל הפגישה נמוגו מיד החששות, מסביב לשולחן ישב כל צוות ההנהלה הבכירה של משרד הבריאות ואז ניגש אליו מנכ"ל משרד הבריאות ולחץ את ידו בחום: "אנו שמחים לבשר לך כי נבחרת לתפקיד יו"ר הוועדה!" אמר והצביע לעבר שלושה אנשים בלתי מוכרים שעמדו לצדו.
"אתה מכיר אותם?" שאל המנכ"ל, והדוקטור היה המום לרגע – את הסמנכ"ל בעל השיער הכסוף הוא זיהה מיד למרות שכעת הוא לבוש בג'ינס וחולצת טריקו. אבל לקח לו עוד מספר שניות לזהות את הקבצן שביקש ממנו קנה קפה ומאפה ואת הבחור שעקף אותו בתחנת הדלק. "איך הם הגיעו לכאן?" שאל בתדהמה, והמנכ"ל חייך ואמר: "אני אסביר לך – המבחן שעברת כאן בוועדת האיתור היה חשוב, אבל לא מספיק, כדי לעמוד בראש וועדה חשובה שכזאת צריך לדעת בבירור שניחנת בסבלנות, באורך רוח ובנתינה, יחד עם ישרות ואמת פנימית. כך נולד הרעיון לשלוח אליך את שלושת האנשים שלנו, שהגיעו אליך בדרך הביתה ואני שמח לגלות שההערכה שלנו הייתה נכונה ואתה האיש המתאים ביותר לעמוד בראשות הוועדה…"
החיים הם רצף של ניסיונות, וכל אתגר שאנחנו נתקלים בו בחיינו הוא הזדמנות שלנו להוכיח כי אנחנו ראויים לאמון שניתן בנו וכשירים להתקדם ולצמוח למדרגה הבאה בחיינו.
סיפורי האבות שבפרשיות אלו, שעליהם נאמר "מעשי אבות סימן לבנים", מלמדים אותנו כי גם חייהם של אבותינו הגדולים לא היו פשוטים, וכדי להגיע לאן שהם הגיעו היה עליהם לעמוד בהמון אתגרים ונסיונות, שבסופו של דבר הובילו אותם לתפקידם הגדול והחשוב. והתפקיד שלנו, כצאצאיהם ללמוד מהם, ולעמוד בגבורה בכל האתגרים של חיינו ולצמוח.
