ד"ר ווילנסון התהלך בהתרגשות בחדר הבקרה ושלח פקודות לכל עבר: "לוודא שהמנועים עובדים בכל הכוח! לוודא שרחפני הצילום לא יפספסו שום רגע! לוודא שמשטח השיגור יישאר סטרילי לחלוטין!" ד"ר ווילנסון ניגב את מצחו המיוזע. בכל זאת רגע השיא של הפרויקט המרשים שעבד עליו כבר כמה שנים ארוכות, יגיע בעוד מחצית השעה. כל רשתות החדשות היו מוכנות עם מצלמות מכוונות לאתר השיגור, וכתבי החדשות דיווחו בהתרגשות על העומד להתרחש.
לאחר שנתיים של מאמץ קדחתני הצליחה חברת 'סקייהוק תקשורת' לשלוח לחלל לווין תקשורת חדיש ומשוכלל שישדרג את יכולות התקשורת לשיאים חדשים. הפרויקט לווה בסיקור מקיף של שלל כתבים, ואף זכה לברכתם של אישי ציבור מהמכובדים במדינה. ד"ר ווילנסון שעמד בראש החברה וניהל את הפרויקט באופן ישיר, ערך לאחרונה עשרות ראיונות ומשדרים והבטיח לכולם, שחלקים נכבדים מהרווחים יוקדשו לעמותות של חולים ומוגבלים. שיגור הלוויין אמור היה להיעשות בצורה מרשימה מלווה בשלל אפקטים פירוטכניים. גם כרטיסים נמכרו לצופים נלהבים, שיוכלו לצפות בשיגור ברגע האמת מהאזור המאובטח והמוגן.
חדר הבקרה היה מלא במסכים, חלקם שיקפו את הנעשה במרחב תחנת השיגור, וחלקם היו מכווננים על ערוצי מדיה שונים. אלא שלפתע החלה נורת ההתראה להבהב וקולו של קצין הביטחון סמית נשמע ברשת הפנימית: "אני מזהה תנועה חשודה במרחב השיגור!" ד"ר ווילנסון מבוהל עד עמקי נשמתו יצר קשר מיידי עם סמית. "מה קורה?" שאל ווילנסון בדאגה. "אנחנו כבר עשרים דקות לפני השיגור, מה קורה שם?" סמית ענה לו מייד: "לפי המכ"ם נראה יצור חי מתהלך במרחב האדום הסמוך לטיל עצמו, בעת השיגור הטמפרטורה שם תהיה מטורפת ואין לו שום סיכוי לשרוד". "תוודא מייד במה מדובר!" צעק ד"ר ווילנסון בלחץ למכשיר הקשר. והדקה הבאה הייתה מורטת עצבים לכל אנשי הבקרה במרחב אתר השיגור ששמעו את השיח ברשת הקשר. אלא שאז נשמע קולו המרגיע של סמית: "אל דאגה, חברים! זה בסך הכל חתול אפור שחדר איכשהו בין הגדרות, האמת שאני אפילו רואה קולר על צווארו, חתול מטופח, שלצערי יהפוך עוד דקות מעטות לאפר, כשטיל השיגור 'דלתא 2' יתחיל לפעול!" אנחת רווחה השתחררה מפיו של ווילנסון. "בסך הכל חתול, אומנם חבל עליו, אך אין מה לעשות, לפיתוח ולקדמה יש גם קורבנות".
ווילנסון הנרגש הביט בשעון העצר הענק שמנה את הספירה לאחור. "עוד תשע דקות בלבד לשיגור ההיסטורי", מלמל. הוא הביט במרקע שהציג את יציעי הצופים, אלפי אנשים נכחו שם מצפים בהתרגשות לשיגור הקרוב, לפתע צדה עינו של ד"ר ווילנסון התרחשות ביציע הקדמי ביותר, הוא קירב את המצלמה והבחין באישה המנסה להרגיע ילד קטן שבכה בכי היסטרי. הילד נופף בזרועותיו ופניו היו שטופות בדמעות. הוא סימן משהו בידיו, אימו ניסתה לחבק אותו אבל לא היה נראה שזה עזר. ווילנסון ניסה להתעלם מהאירוע ולחזור להתרכז בשיגור המתקרב, אבל משהו בתוכו דחף אותו לברר, מדוע הילד צורח בהיסטריה. הוא יצר קשר עם סדרן היציעים ושאל: "מה קורה שם בקדמת היציע למה הילד שם בוכה?" שאל ווילנסון. קולו של הסדרן היה מהוסס, "תראה, אתה זוכר את צ'רלס הבן הקטן של הנהג של החברה?"
"בוודאי!" ענה ווילנסון. לנהג הראשי של החברה היה בן קטן – צ'רלס שמו, שנפגע בהיותו תינוק ממשאית חולפת, מאז שתי רגליו לא תפקדו. צ'רלס עבר טיפולים רבים, אך ללא הצלחה. פעמים רבות צירף אותו אביו לנסיעותיו, כדי לעביר את זמנו ולשמח אותו. "ובכן…" המשיך הסדרן. "לצ'רלס יש שני דברים שהם אהבת חייו: הראשון הוא טילים ולוויינים, לכן הוא פה! והשני הוא חתול אפור שהוא מגדל והוא ידידו בלב ובנפש. נראה שהחתול נעלם ולכן הילד צועק בהיסטריה". הסדרן סיים את דבריו והותיר את ווילנסון שקוע בהרהורים, מצד אחד קשה היה לו לראות את צערו של הילד ולדעת שאין סיכוי שהחתול ישרוד בעת השיגור, מצד שני מה כבר אפשר לעשות. השעון הורה על ארבע דקות לשיגור. ווילנסון התיישב בכיסאו. "לא שייך לעכב את השיגור", הרהר, "זו תהייה 'פשלה נוראית' לחברה", אך דמעות הילד קרעו את לבבו. "הרי זה כל עולמו של צ'רלס".
ואז בהחלטה נחושה ובהתרגשות הרים ד"ר ווילנסון את ידו ולחץ על כפתור התראת החירום. צפירה נשמעה בכל מתחם השיגור. אנשי המקצוע הרכונים על עמדותיהם הרימו את ראשם בהפתעה, הצופים ביציעים נראו מבולבלים, אבל מייד נשמע קולו של ווילנסון במערכת הכריזה: "בשל תקלה לא צפויה השיגור יידחה בחצי שעה. איתכם הסליחה!"
"סמית!" קרא ווילנסון לתוך מכשיר הקשר: "קפוץ על האופנוע ותפוס את החתול הזה מייד! אנחנו ממתינים". אכן מתנגדי הפרויקט חגגו על העיכוב, וגם מורת רוחם של הצופים נשמעה בכל פינה.
אבל לאחר מחצית השעה נפתחה כיפת השיגור ולווין התקשורתTIM-3 המריא לחלל בהמראה מהממת, ענני הגז והאש שנצבעו בשלל צבעים הוסיפו לשיגור מראה מדהים. כתבי החדשות השתוללו מהתרגשות. וגם תשואות הקהל לא אחרו לבוא והקהל כולו עמד על רגליו ומחא כפיים בהתרגשות. אבל מה שריגש את ווילנסון יותר מכל, היה ילד קטן, שנופף בהתרגשות אדירה בידו האחת ובשנייה אימץ לחזהו בחוזקה חתול אפור ויקר, שעבורו היה כל העולם…
בחיים שלנו יש המון דברים חשובים ומרגשים, ובהם גם דברים שיכולים להביא לנו כבוד והערכה חיצונית. אולם, חכמים מלמדים אותנו שכבוד אמיתי אינו זה שאנחנו מקבלים מבחוץ, אלא דווקא הכבוד שאנחנו מעניקים לאחר: "איזהו מכובד המכבד את הבריות".
ובכל מצב בחיים, עלינו לזכור, שתמיד תמיד, ההתחשבות בזולת והרגישות צריכה להנחות אותנו מעל לכל שיקול אישי כזה או אחר. ובכך נמדדת ההצלחה האמיתית שלנו כבני אדם. כי כולנו אחד.
