השמש עלתה על מגרש המכוניות של דוב בילן, אספן הרכבים המפורסם. מכסי המנוע המבהיקים של רכביו נצצו והחזירו את קרניה המסנוורות לכל עבר. דוב כבר היה נתון במעמקי מגפי העור הכבדים שלו ולעס בייגל פריך שופע חמאה ושומשום ריחני. הוא לגם לגימה גדולה, קולנית ורועשת מספל קפה עצום ממדים כדי לדחוק את הביס האחרון במורד גרונו. לאחר מכן ניגב היטב את ידיו במגבת רכה ויצא כמדי יום לסקור את הצי המרשים שלו.
הוא עלה אל מבנה המתכת שניצב במרכז החניה הענקית והביט מטה על עשרות הרכבים הנדירים: רולס רויס נדירה, דלוריאן מפורסמת, ג'יפ בריטי מתקופת המנדט ועוד עשרות כלים. כל הרכבים היו שמורים, מטופחים ונוצצים, במצב מכני תקין. הצי הוערך על ידי מומחים בעשרות מיליוני שקלים וזכה להכרה גם מעבר לים.
דוב בחר את אחד הרכבים היותר "חדשים", פונטיאק פיירבירד מודל 1978 עם שתי דלתות וגג נפתח. הוא קפץ פנימה, הרעיד את החצץ בשאגת אגזוזים רועמת ויצא מהמגרש לעבודתו כמנהל שדה חקלאי. לאחר שנעלם מן העין, טיפסו על הגדר זוג אופנוענים עטויי ברדס ושהו במגרש שלו מספר דקות ולאחר מכן הסתלקו כלעמות שבאו. דוב שחזר מאוחר יותר עייף ויגע, החליט לעבור שוב במגרש כדי לבדוק שהכול כשורה.
הוא הרים מפסק תעשייתי כבד ומסיבי, ופרוז'קטורים תעשייתיים גרנדיוזיים קמו לחיים ושטפו את המגרש באור לבן עוצמתי. הכל היה נראה בסדר גמור, אך משהו מוזר היה על הכביש. הוא התקרב כדי לבחון במה מדובר ונתקל בכתובת אדומה שנצבעה על האספלט: "דוב, יש לך 30 יום…". הוא הביט שוב ושוב בכיתוב ומרט מבלי משים את שערות ראשו הדלילות. לאחר שחכך בדעתו שוב ושוב, הוא קיבל החלטה להתעלם.
למחרת בבוקר הוא קרא ל- 2 בחורים צעירים מהשדה החקלאי שניהל וצייד אותם בדליים, סמרטוטים וחומרי ניקיון. "אני לא רוצה לראות פה זכר ללכלוך הזה", הוא ציווה עליהם. במקביל הוא בדק את מצלמות האבטחה, אך למרבה אכזבתו לוחיות הרישוי של האופנועים טושטשו היטב והברדסים של מעילי הרוכבים הסתירו היטב את פניהם. הוא קיווה מאד שזה לא מי שהוא חושב שאחראי לסיפור הזה.
במשך הימים הבאים הוא הקפיד לבדוק היטב ערב ובוקר, שהכול כשורה ואף אחד לא משיג את גבולו. שבועיים וחצי חלפו ודוב האמין שהעסק הזה מאחוריו, עד אותו ערב קייצי נעים. הוא התנדנד והתנמנם על כיסא הנדנדה המעוצב שלו בראש מגדל המתכת שלו, כשטרטור מנוע קרוב מאד הקיץ אותו בבהלה. הוא הביט מעלה למקור הרעש ונחרד לראות מטוס קל מנמיך טוס וכמעט מתנגש במבנה המתכת שלו. "היי!" הוא צעק ונפנף באגרופו כלפי הפולש המטריד.
המטוס חג במעגלים סביבו ולבסוף הושלך דבר מה מתוכו לעבר דוב המבועת. דוב צווח בבהלה כאשר החפץ נחת לידו בקול רעש גדול, והמטוס הגביה טוס והמשיך אל האופק. דוב התקרב בחשש אל החבילה שהתבררה כדף נייר מהודק לאבן ששימשה לו כמשקולת. על הדף נכתב באותיות אדומות: "דוב, נותרו לך עשרה ימים…". דוב נחרד שוב והרגיש את הדופק שלו מטפס בקצב מהיר. הוא החליט שכבר מחר הוא יסדר את העניין וירד ברגליים רועדות קמעא ממגדל המתכת.
היום שלמחרת נפתח במשבר במערכת ההשקייה בשדה החקלאי שתחת ניהולו, והוא נאלץ לצאת מיד עם שחר לטפל בו. הוא לא הספיק לסקור את המכוניות שלו ואפילו לא לחטוף בייגל עם חמאה לארוחת בוקר. נושא המכתבים נשכח ממנו והוא שקע שוב בשגרה. תשעה ימים לאחר מכן בלם ג'יפ שחור בכניסה למגרש וצפר ממושכות. דוב הביט מהחלון והחוויר, הוא חבש את כובע הבוקרים רחב התיתורה שלו ויצא אל השער בצעדים כבדים.
דלת הג'יפ נפתחה ואיש עסקים הדור למראה פסע לכיוונו. "שלום דוב", הוא אמר בקול נמוך. ששש… שלום גמגם דוב בתגובה מהוססת. "אני מניח שקיבלת את ההודעות שלי?", דוב הרכין את ראשו והנהן. "ו… מה עשית בנידון?" דוב הביט בו בחשש ושתק. האיש הניח את ידו על כתפו של דוב והמשיך: "לפני שנה מיניתי אותך להיות הפנים שלי בעסק הזה מסיבות השמורות עמדי. זכית לתהילה, משכורת שמנה ונהנית מבית ומגרש משלך כשכל ההוצאות משולמות מכיסי הפרטי.
הדבר היחיד שהיית צריך לעשות…", אמר האיש והגביר את הלחץ על כתפו של דוב כדי להדגיש את דבריו, "הוא למכור את הרכבים, אבל אתה שפחדת שברגע שתמכור את הרכבים, כבר לא יהיה לי צורך בך, והעדפת להימנע. בהתחלה עוד היית שולח לי מיילים ומעדכן אותי שמכרת את הרכב ההוא וקיבלת הצעה על הרכב הזה. אך כשראית שאני לא לוחץ עליך, הפסקת אפילו לשמור על קשר.
אז נכון יש לי הרבה עסקים שדורשים את תשומת לבי, אך אני זוכר הכל. כעת, על פי החוזה הזה", האיש שלף מכיס החליפה הפנימי מספר דפים מקופלים, "אתה חייב לי 500,000 דולר שכירות, אחזקה והוצאות שוטפות. איך אתה מעדיף לשלם, מזומן או צ'קים?". דוב נפל לרגליו של האיש והתחנן שיחוס עליו כי אין לו מאיפה להתחיל. האיש הביט בו ושקל את העניין, הוא התלבט האם להעניק לדוב שנה נוספת לבצע את המוטל עליו.
"אני לא אגבה ממך כסף, עבור המגורים שלך. אבל ברגע הזה ממש, אתה משאיר כאן הכול. וכשאני אומר הכול, אני מתכוון אפילו למברשת השיניים שלך. ויוצא מכאן לחפש לך מקום אחר להתגורר בו. כל הדברים האחרים שלך, המזומנים שהחבאת בכספת – הכול, נשאר ברשותי. אתה צריך לצאת מכאן ולהתחיל את החיים שלך מחדש…" אמר האיש בתום מחשבה ארוכה. דוב הרכין ראש ויצא החוצה בשתיקה, הוא ידע שעדיף לו שלא להתווכח. אחרת יצטרך לעבוד כל חייו כדי לשלם על השטות שעשה במשך השנה שבה ניהל את מגרש המכוניות…
הרבה פעמים אנחנו סובלים מ'מחלת הדחיינות' שבה אנחנו מעדיפים לדחות את כל מה שקשור ליציאה מ'אזור הנוחות' שלנו. אבל, למרות שפעמים רבות אנחנו משלמים ביוקר על הדחיינות שלנו, בכל פעם אנחנו מעדיפים לדחות מחדש את כל מה שלא ממש מתפוצץ לנו בפנים. אבל בסופו של דבר אנחנו משלמים את המחיר במלואו.
אם נשכיל למקד את עצמנו, ולטפל בדברים הדורשים את טיפולנו באופן מהיר מבלי לדחות אותם, נגלה שהדחיינות נעלמת ודברים מתנהלים בצורה הרבה יותר טובה. ואנחנו לא צריכים לשלם שכר לימוד יקר ומיותר.