החוטא ועונשו

סיפור צעיר

שָׁלוֹם לָכֶם, שְׁמִי אֲרִיאֵל. הַסִּפּוּר שֶׁלִּי אָמְנָם לֹא קָרָה עַכְשָׁו. אַךְ בְּיָמִים אֵלּוּ הַמַּעְגָּל שֶׁלּוֹ נִסְגַּר, וְחָשׁוּב לִי לְסַפֵּר אוֹתוֹ כָּעֵת. וְלָכֵן אַתְחִיל מֵהַסּוֹף.

אֲנִי בֶּן 14, וְהַיּוֹם אֲנִי לִקְרַאת סִיּוּם כִּתָּה ח', וְנֶחְשָׁב לְתַלְמִיד מִצְטַיֵּן. אַתֶּם בְּוַדַּאי מְבִינִים לְבַד לָמָּה הִדְגַּשְׁתִּי אֶת הַמִּלָּה 'הַיּוֹם'. מִשּׁוּם שֶׁבֶּעָבָר, אֵיךְ נֹאמַר, לֹא הָיִיתִי כָּל כָּךְ מִצְטַיֵּן. וְאוּלַי אֲפִלּוּ רָחוֹק מְאֹד מִכָּךְ..

הָיִיתִי תַּלְמִיד בְּעָיָתִי שֶׁמְּאַתְגֵּר מְאֹד אֶת הַמּוֹרִים שֶׁלּוֹ. הָיִיתִי חוֹלֵם וְגַם מַפְרִיעַ בַּשִּׁעוּרִים, מְאַחֵר בַּהַפְסָקוֹת, וּבְעִקָּר – עוֹשֶֹה קְצָת הַרְבֵּה שְׁטֻיּוֹת.

לֹא הָיִיתִי לְבַדִּי, הָיִינוּ חֲבוּרָה שֶׁל אַרְבָּעָה: יָאִיר, אוּרִי, נֹעַם וַאֲנִי. בְּיַחַד הָיִינוּ עוֹשִֹים אֶת כָּל הַשְּׁטֻיּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם.

כָּל זֶה הָיָה עַד כִּתָּה ו' שֶׁאָז הִגִּיעַ אֵלֵינוּ מְחַנֵּךְ חָדָשׁ.

כְּבָר מֵהָרֶגַע הָרִאשׁוֹן אָהַבְתִּי אוֹתוֹ. הוּא הָיָה חָכָם וְשָׁנוּן, מַצְחִיק וּמְעַנְיֵן, אָדִיב וְאָהוּב עַל כֻּלָּם. הוּא יָדַע לָשִֹים לָנוּ גְּבוּלוֹת בְּרִיאִים, וּלְהַעֲנִיק יַחַס אִישִׁי לְכָל אֶחָד, וְהִרְגַּשְׁתִּי שֶׁהוּא אוֹהֵב אוֹתִי יוֹתֵר מִכֻּלָּם.

בְּאוֹתָהּ שָׁנָה הַכִּתָּה שֶׁלָּנוּ הִתְקַדְּמָה בְּצוּרָה מַדְהִימָה – מְמֻצָּע הַצִּיּוּנִים עָלָה, הַמִּשְׁמַעַת הָיְתָה כִּמְעַט מֻחְלֶטֶת, וְהַתַּלְמִידִים – כְּכָל שֶׁזֶּה נִשְׁמָע מוּזָר – פָּשׁוּט נֶהֱנוּ לִלְמֹד.

חוּץ מִשְּׁלֹשָׁה תַּלְמִידִים..

נִחַשְׁתֶּם נָכוֹן – מְדֻבָּר בְּיָאִיר, בְּאוּרִי וּבְנֹעַם.

הֵם הִמְשִׁיכוּ בְּמַעֲשֵֹי הַקּוּנְדֵס שֶׁלָּהֶם. בַּהַתְחָלָה הֵם עוֹד נִסּוּ לְשַׁכְנֵעַ אוֹתִי לְהִצְטָרֵף אֲלֵיהֶם, אַךְ אֲנִי, שֶׁלֹּא רָצִיתִי לְאַכְזֵב אֶת הַמְחַנֵּךְ שֶׁכָּל כָּךְ כִּבַּדְתִּי, סֵרַבְתִּי.

עַד שֶׁבְּאַחַת הַפְּעָמִים שֶׁהִרְגַּשְׁתִּי שֶׁכְּבָר אֵין בִּי הַכֹּחַ לְהַמְשִׁיךְ וְלַעֲמֹד מוּלָם וּמוּל הַהֲצָקוֹת שֶׁלָּהֶם, הִשְׁתַּכְנַעְתִּי וְהִסְכַּמְתִּי לְהִצְטָרֵף אֲלֵיהֶם בְּאֹפֶן חַד פְּעָמִי לְאֵיזוֹשֶׁהִי פְּעֻלָּה שֶׁהֵם תִּכְנְנוּ.

אֶלָּא שֶׁבְּאוֹתוֹ רֶגַע לֹא יָדַעְתִּי בְּאֵיזֶה סֵדֶר גֹּדֶל שֶׁל מַעֲשֶֹה מְדֻבָּר…

אֲנִי מַעֲדִיף לֹא לְהִכָּנֵס לִפְרָטִים מְבִיכִים, רַק נִסְתַּפֵּק בָּעֻבְדָּה שֶׁכָּל מִי שֶׁהָיָה שֻׁתָּף לַמַּעֲשֶֹה הַנִּבְזֶה וְהַיַּלְדוּתִי שֶׁעָשִׂינוּ סֻלַּק לְאַלְתַּר מִבֵּית הַסֵּפֶר וְלִצְמִיתוּת. אָז אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁדַּי בְּכָךְ כְּדֵי לְהָבִין שֶׁמְּדֻבָּר בְּמַעֲשֶֹה נוֹרָא.

אֶת מַה שֶּׁקָּרָה בַּיּוֹם שֶׁלְּמָחֳרָת נִרְאֶה לִי שֶׁלֹּא אֶשְׁכַּח לְעוֹלָם.

הַמְחַנֵּךְ שֶׁלָּנוּ נִכְנַס לַכִּתָּה בְּפָנִים כּוֹעֲסוֹת וּכְאוּבוֹת. הָיָה לוֹ מִין מַבָּט קָבוּעַ כָּזֶה כְּשֶׁהָיָה קוֹרֶה מַשֶּׁהוּ לֹא בְּסֵדֶר, מַבָּט שֶׁל כַּעַס מְשֻׁלָּב בְּאַכְזָבָה וּבִכְאֵב, קָשֶׁה הָיָה לָנוּ לִרְאוֹת אוֹתוֹ כָּךְ. אַחֲרָיו נִכְנְסוּ לַכִּתָּה הַמְנַהֵל וְהַסְּגָן שֶׁלּוֹ. הַשְּׁלֹשָׁה נֶעֶמְדוּ בְּפָנִים חֲתוּמוֹת מִסָּבִיב לְשֻׁלְחָנוֹ שֶׁל הַמְחַנֵּךְ וּפִזְּרוּ לֶחָלָל מַבְּטֵי אֵימָה.

קָשֶׁה לִי לְתָאֵר מַה שֶּׁעָבַר עָלַי בְּאוֹתָם רְגָעִים, הִרְגַּשְׁתִּי גַּלֵּי חֹם חוֹלְפִים בְּכָל גּוּפִי, הִתְחַלְתִּי לְהַזִּיעַ וְלִרְעֹד וְהַנְּשִׁימוֹת שֶׁלִּי נַעֲשֹוּ כְּבֵדוֹת. יָדַעְתִּי הֵיטֵב אֶת מַה שֶּׁהוֹלֵךְ לִקְרוֹת בַּדַּקּוֹת הַקְּרוֹבוֹת.

לְאַחַר כַּמָּה רְגָעִים שֶׁל דְּמָמָה שֶׁנִּדְמוּ בְּעֵינַי כְּנֶצַח, פָּתַח הַמְנַהֵל אֶת פִּיו.

הוּא הִתְחִיל לִצְעֹק עָלֵינוּ, וּלְהָטִיחַ בָּנוּ הַאֲשָׁמוֹת קָשׁוֹת מְאֹד, שֶׁבְּסוֹפָן הִגִּיעַ הָאִיּוּם: "בָּרֶגַע שֶׁנְּגַלֶּה מִי עָשָֹה אֶת הַמַּעֲשֶֹה הָאָיֹם הַזֶּה" אָמַר. "הוּא יְסֻלַּק לִצְמִיתוּת!"

יָדַעְנוּ שֶׁלֹּא מְדֻבָּר בִּסְתָם אִיּוּמִים, כְּבָר הִסְפַּקְנוּ לְהַכִּיר אֶת הַמְנַהֵל שֶׁלָּנוּ כְּדֵי לָדַעַת שֶׁזֶּה אָכֵן מַה שֶּׁיִּקְרֶה.

נִסִּיתִי לְהָפִיחַ בְּעַצְמִי אֶת הַתִּקְוָה שֶׁכַּנִּרְאֶה לֹא יְגַלּוּ אוֹתָנוּ, שֶׁאַף אֶחָד מֵהַחֲבֵרִים לֹא יַלְשִׁין, וְהַסִּפּוּר יִשָּׁכַח וְיֵעָלֵם, וַאֲנִי אָשׁוּב לְהַצְלִיחַ בְּלִמּוּדַי.

כְּבָר לְמָחֳרָת גִּלִּיתִי שֶׁתִּקְוָתִי הָיְתָה לַשָּׁוְא.

עַל הַבֹּקֶר נִכְנַס הַמְחַנֵּךְ בְּאוֹתוֹ מַבָּט כּוֹאֵב וְכָעוּס שֶׁל אֶתְמוֹל אַךְ בְּעָצְמָה גְּבוֹהָה יוֹתֵר. הוּא הִסְתַּכֵּל בְּפָנִים מְאֻכְזָבוֹת עַל כַּמָּה תַּלְמִידִים כּוֹלֵל עָלַי, הִרְגַּשְׁתִּי כְּאִלּוּ דּוֹקְרִים אוֹתִי. יוֹתֵר מֵהַפַּחַד שֶׁל הָעֹנֶשׁ שֶׁאֲקַבֵּל, הֵצִיקָה לִי הָעֻבְדָּה שֶׁבָּגַדְתִּי בָּאֵמוּן שֶׁלּוֹ וְאִכְזַבְתִּי אוֹתוֹ. זֶה הָיָה קָשֶׁה לִי יוֹתֵר מֵהַכֹּל.

וְאָז הוּא אָמַר:

"אוּרִי, יָאִיר וְנֹעַם – גְּשׁוּ מִיָּד לַמְנַהֵל. הוּא מַמְתִּין לָכֶם בְּמִשְֹרָדוֹ…"

הִסְתַּכַּלְתִּי עַל הַמְחַנֵּךְ וְעַל חֲבֵרַי, חִכִּיתִי לִשְׁמֹעַ אוֹתוֹ קוֹרֵא גַּם בִּשְׁמִי. אַךְ הוּא הִסְתַּכֵּל עָלַי, הִשְׁפִּיל אֶת עֵינָיו וְשָׁתַק.

וְאָכֵן, זֶה מַה שֶּׁקָּרָה. אוּרִי, נֹעַם וְיָאִיר עִם עוֹד כַּמָּה תַּלְמִידִים מִכִּתּוֹת אֲחֵרוֹת שֶׁהָיוּ שֻׁתָּפִים לַמַּעֲשֶֹה, סֻלְּקוּ מִבֵּית הַסֵּפֶר לִצְמִיתוּת. לֹא יָדַעְתִּי מֶה עָלַי לַעֲשֹוֹת, אִם לְהוֹדוֹת אוֹ לְהַמְשִׁיךְ כָּרָגִיל כְּאִלּוּ כְּלוּם לֹא קָרָה.

בַּסּוֹף בָּחַרְתִּי לְהִתְנַהֵג כָּרָגִיל וְהִמְשַׁכְתִּי בְּלִמּוּדַי עַד לְסִיּוּם כִּתָּה ח', וּבְמֶשֶׁךְ הַזְּמַן הַסִּפּוּר הָלַךְ וְהִשְׁתַּכַּח מִמֶּנִּי, אַךְ עֲדַיִן הֵעִיק בִּי הַמַּצְפּוּן שֶׁעָשִׂיתִי מַעֲשֶֹה גָּרוּעַ בְּלִי לְהִתְנַצֵּל עָלָיו. בְּסוֹף שְׁנַת כִּתָּה ח' נִגַּשְׁתִּי לַמְחַנֵּךְ שֶׁלִּי שֶׁל כִּתָּה ו'.

"בֶּטַח אַתָּה זוֹכֵר אֶת הַמַּעֲשֶֹה שֶׁעָשֹוּ אָז הַתַּלְמִידִים בְּאֶמְצַע שָׁנָה, שֶׁבְּעִקְּבוֹתָיו הֵם סֻלְּקוּ הַבַּיְתָה", הֵעַזְתִּי וּפָתַחְתִּי בְּרֹאשׁ מֻרְכָּן. "בְּוַדַּאי אֲנִי זוֹכֵר" אָמַר לִי בְּהֶחְלֵטִיּוּת.

"וּבְכֵן.." גִּמְגַּמְתִּי קַלּוֹת, "לֹא נָעִים לִי כָּל כָּךְ.. אֲבָל… אֲבָל גַּם אֲנִי…"

"אֲנִי יוֹדֵעַ…" קָטַע אוֹתִי הַמְחַנֵּךְ.

הִסְתַּכַּלְתִּי עָלָיו מְנַסֶּה לְהָבִין מָה הוּא בְּדִיּוּק יוֹדֵעַ. הוּא הִתְקָרֵב אֵלַי, הִנִּיחַ יָדוֹ עַל כְּתֵפַי וְאָמַר לִי בְּשֶׁקֶט: "מָה נִרְאֶה לְךָ, שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי שֶׁהָיִיתָ שָׁם?! בֶּטַח יָדַעְתִּי!"

הָיִיתִי בְּהֶלֶם מֻחְלָט. "אֲבָל.. אִם יָדַעְתָּ … אָז לָמָּה לֹא…??" אֶת הַמֶּסֶר שֶׁל הַדְּבָרִים שֶׁאָמַר לִי אָז לֹא אֶשְׁכַּח כָּל חַיַּי: "אַתָּה יוֹדֵעַ אֲרִיאֵל", אָמַר לִי בַּחֲבִיבוּת הָאָפְיָנִית שֶׁלּוֹ, "הָעֳנָשִׁים הַקַּיָּמִים בַּתּוֹרָה לֹא מִתְבַּצְּעִים, אֶלָּא עַד שֶׁיִּוָּדַע בְּוַדָּאוּת גְּמוּרָה כִּי אָכֵן הַחוֹטֵא מְעֻנְיָן בַּחֵטְא וּ'מְצַפְצֵף' עַל הַחֹק.

אַתָּה אֲרִיאֵל, לְעֻמַּת חֲבֵרֶיךָ, לֹא הָיִיתָ מְעֻנְיָן בַּחֵטְא. נִכְשַׁלְתָּ אָמְנָם וְלֹא עָמַדְתָּ בַּפִּתּוּי מוּל הַחֶבְרָה, אַךְ בֶּאֱמֶת אַתָּה יֶלֶד טוֹב שֶׁהִתְקַדַּמְתָּ הֲמוֹן וְרָצִיתָ לְהַמְשִׁיךְ וּלְהַצְלִיחַ, וּפָשׁוּט מָעַדְתָּ מְעִידָה קַלָּה. וְעַל כָּזֶה מַעֲשֶֹה אֵינְךָ רָאוּי לְקַבֵּל עֹנֶשׁ כֹּה חָמוּר. וְזֹאת הַסִּבָּה שֶׁהֶעֱלַמְתִּי מִמְּךָ עַיִן…

מעונין להצטרף להפצת עלון 'שלום לעם'?

אולי יעניין אותך גם

סיפור צעיר

בארץ הפאפים

סיפור צעיר

והדרת פני זקנה

סיפור צעיר

צחוק הגורל

סיפור צעיר

סוף דב

סיפור צעיר

בחזרה למסלול

להנצחה או הקדשה בעלון 'שלום לעם'