הצייר הנודע מייק ווסטווד פסע לאיטו בדרך לסטודיו הציור שלו. קולות רמים שנשמעו נכנסו אל תוך מחשבותיו. מייק אימץ את אוזניו, מאמת את חששותיו. כבר מרחוק הוא היה יכול לשמוע את הצעקות וההקנטות שבקעו מהסטודיו שלו. גם הפעם תלמידיו בסדנת הציור מתעמתים זה עם זה, פוגעים ומקניטים איש את רעהו.
מייק התקרב עוד קצת אל הסטודיו. כעת נשמעו הקולות חדים וברורים יותר. הרהור מהיר חלף במוחו. הצעקות הפעם היו עזות מתמיד. הוא נאנח עמוקות והחיש את צעדיו. כשהוא ייסד את הסדנה שלו לציירים מתלמדים, הוא לא שיער עד כמה רמת התחרות והקנאה שלהם תהיה גבוהה. אך התברר לו שכל אחד מתלמידיו מרגיש שאם לא ירמוס את חברו, הציור שלו יהיה שווה פחות, ככל שהציור של רעהו יהיה עם יותר הערות וגערות, כך הציור שלו יהיה טוב יותר. מייק נכנס אל הסטודיו, פנה אל תלמידיו הכעוסים ואמר: "היי, חברה, מה קורה כאן?" בליל של צעקות נשמע כתגובה.
מייק ניענע את ראשו באי שביעות רצון. הוא הצביע על אחד מתלמידיו ופנה אליו: "ג'ף. ספר לי אתה מה קורה כאן. אני רוצה להבין מהם הקולות הרמים ששמעתי כבר מתחילת הרחוב".
"אוקיי". ג'ף התנשף וחבריו השתתקו באחת. "אתה הבאת לנו משימה, לצייר ציור אחד בזוגות, כל שניים יצטרכו לצייר ציור, אבל בינתיים אף אחד לא התחיל, מכיוון שכנראה שלאדמונד וכריס קשה מאוד לקבל החלטה על ציור משותף". ג'ף כיוון את דבריו לשניים שעמדו בטבורה של המהומה. "אז הם התווכחו קצת".
מייק גיחך בליבו. אם הצעקות ששמע נקראות 'קצת', הוא אינו רוצה לדעת איך הם מתווכחים הרבה.
"טוב, חברים", הוא הגיע לכלל החלטה. "היום לא נמשיך את הציורים שלנו מהמפגש הקודם. יש לי בשבילכם משימה אחרת", הוא הודיע, מוודא שכולם מקשיבים לדבריו. "אתם תתחילו אותה כאן בסטודיו, ובמפגש הבא שלנו תביאו לי את הציורים המוכנים שלכם. בסדר?"
התלמידים הנהנו בשקט וניגשו כל אחד למקומו. "אז מה המשימה החדשה היום?"
מייק ניגש אל הארון שלו והוציא כמה סקיצות. "אני אתן לכל אחד סקיצה של ציור. כל אחד ישמור את הסקיצה לעצמו, כדי שאף אחד אחר לא יראה אותה. כל אחד מכם יבצע בדיוק את הסקיצה שיקבל, בלי לשנות או להוסיף שום פרט, מובן?"
"כן", הם הנהנו, כשעיניהם תקועות על הסקיצות שבידו. "מעולה". מייק חילק ביניהם את הסקיצות. "תתחילו לעבוד. שיהיה לכם בהצלחה!"
"מייק, אתה בטוח שזו הסקיצה הנכונה?" הם התפלאו בקול, הסקיצה שקיבלו הייתה נראית מוזרה. "כן בהחלט!" מייק ווסטווד היה בטוח בעצמו. "תתחילו בעבודה". התלמידים הסתערו על כני הציור שלהם, שומרים בקנאות על הסקיצה הסודית.
שבוע לאחר מכן הם הגיעו למפגש, מצוידים בציורים שלהם. "מייק, לא יצא כלום מהסקיצות שלך!" כריס הטיח את ציורו בזעם על שולחן גדול שעמד במרכז החדר.
"צודק", הסכימו איתו כולם. "גם לנו יצא סתם משהו, חסר משמעות". מייק הביט בהם בחיוך הולך ומתגבר. "מייק, אתה רוצה להסביר לנו מה זה בדיוק?" שאלו התלמידים.
מייק הנהן, פוסע פסיעה אחת קדימה. "תניחו את הציורים שלכם על השולחן, כולם". התלמידים הניחו את ציוריהם על השולחן בזה אחר זה, מבחינים עד כמה הציורים שלהם חסרי משמעות. "אז אין כאן כלום בעצם, נכון? ככה אתם חושבים?"
"כן", הם היו תמימי דעים. "סתם קשקושים חסרי משמעות". מייק היה מרוצה. הוא התקרב לעבר השולחן, מסדר את הציורים של תלמידיו במהירות, פורס את כל הציורים על השולחן, בסדר מסוים. אלא שפתאום התלמידים החניקו קריאות התפעלות. "ואו! מה זה?"
"אריה". מייק הציג את החיה שהצטיירה במהירות על השולחן. "כל אחד מכם צייר חלק ממנו, כל אחד צייר לכאורה חלק חסר משמעות, אבל כשמחברים את החלקים… תכף תראו מה יצא לנו".
"חסר לו חצי רעמה, לאריה", הודיע ג'ף את מה שראו כולם.
"מי היה אמור לצייר אותה?" מייק העביר את עיניו בין כולם, עוצר על פניו של אדמונד. "אתה. איפה היא?" אדמונד כחכח. "לא ציירתי!"
"לא ציירת? למה?" שאל מייק. "התחלתי לצייר, וראיתי שכנראה לא יצא מהציור הזה משהו בעל משמעות. לא חשבתי שזה יהיה משמעותי כל כך…" הוא היה נבוך, הוא לא שיער שהיעדרו של חלק הציור יהרוס את הציור השלם.
מייק הביט על תלמידיו בחביבות ואמר להם: "אתם שמים לב מה קרה כאן כעת? כל פרט חשוב. אם חסר לנו חלק אחד, רק אחד, האריה לא ייראה כמו אריה באמת". קולו של מייק הונמך, ותלמידיו הביטו בו בקשב רב. "אם אתם לא תעזרו אחד לחברו, כל אחד במה שהוא מקצועי יותר, אף אחד מכם לא יגיע לרמה גבוהה. אתם צריכים ללמוד עוד סגנונות, ביצועים נוספים. רק אז יהיה לכם מכלול שיאפשר להיות ציירים מקצועיים באמת!"
*
הקב"ה ציווה על בני ישראל לחנות מסביב למשכן בסדר מסוים שליווה אותם לאורך כל המסע במדבר. עניין זה בא ללמד על הסדר הפלאי הקיים בבריאה, ובעיקר איך כל אחד מאיתנו מחויב למצוא את מקומו, תפקידו וייעודו האישי בתוך המערכת הגדולה.
