את רעש הטרנטה של ניסים הפחח היה ניתן לשמוע כבר מקצה הרחוב, ויש שיפליגו ויאמרו שכבר משיפולי טבריה כבר אפשר לזהות את הטרטור הרועם שלה. "היא לא זקנה, זה אתם אלו שצעירים!" היה צוחק ניסים בחביבות ומלטף את מראות הצד הבלות של גרוטתו האהובה.
לא שהיה חסר לניסים כסף. עסק הפחחות שלו עבד יפה, ומפעם לפעם היה מזדמן לו פרויקט גדול ומכניס. "ניסים, למה שלא תיפטר מהמפגע הסביבתי הזה ותקנה לך איזה ג'יפון חשמלי מכובד? בגילך מגיע לך לשבת בנוח". אך הוא היה פוטר את החברים בהינף יד: "היום כבר לא מייצרים רכבים כמו פעם, פעם לאגר היה לאגר וקרבורטור היה קרבורטור. היום הרכב אומר לך איך לנסוע, ממש ויקום המלפפון ויכה את הגנן…"
היה זה יום שלישי פעמיים־כי־טוב. ניסים חזר מתפילת המנחה הקבועה בבית הכנסת שערי שמיים, בעודו שורק לו מנגינה נשכחת. הוא נכנס אל חצר הפחחייה ונחרד לגלות שהטרנטה לא שם. לרגע הוא עצם את עיניו ופקח אותן, מקווה שהן מתעתעות בו. אך המציאות הכתה בו כפטיש על פלטת מתכת מרותכת. הוא פכר את אצבעותיו והחל לצעוק: "גנבים! רשעים! הרכב שלי!"
עוברי אורח נאספו סביבו וניסו להרגיע אותו. בעודם עושים זאת הצביע ניסים ביד מגוידת אל בחור שעמד מעבר לכביש.
"מומו סימן טוב, אתה מכיר היטב את כל גנבי הרכב של העיר!" הוא צעק לבחור, "תעשה לי טובה, תברר מי גנב לי את הרכב!" מומו הנהן נמרצות. היה לו הרבה כבוד לניסים המבוגר, שנתן לו עבודה ואוכל עוד מימיו כילד רחוב בודד ואבוד. ניסים לגם כוס מים צוננים שהגיש לו אחד הנוכחים ומלמל פסוקי תהילים בקול רועד.
למחרת בבוקר ניגש מומו אל הפחחייה ודיווח לניסים: "שמע, עשיתי בשבילך בדיקה מקיפה, ולצערי אין לי בשורות טובות. הרכב שלך נפל קורבן בידי המאפיה של ג'קו שוורץ. ככל הנראה הוא ממש ברגעים אלה נמצא באחת ממשחטות הרכב שלו ומחכה לפירוק לגורמים".
ניסים קרס אל הכורסה חסרת הריפוד שלו ומחה את הזיעה ממצחו ביד רועדת. הוא הרכין את ראשו והביט כמה רגעים במשטח העבודה המלוכלך. "קח אותי אליו", הוא אמר לבסוף והביט במומו שהחזיר לו מבט מבולבל. "קח אותי אל ג'קו שוורץ, אני רוצה לדבר איתו".
"ניסים!" ניסה מומו לעצור בעדו, "לא מדובר באנשים שאתה רוצה אינטראקציה איתם". אך ניסים נשאר עיקש בבקשתו וניסה לשכנע את מומו לארגן לו פגישה עם ג'קו. באותו הערב, אחרי כמה שיחות קדחתניות, הסיע מומו את ניסים לווילה מפוארת בצפון העיר.
ג'קו חיכה להם על יד הבריכה ולגם משקה חריף מכוס זכוכית רחבה. הוא חייך כשראה אותם ולחץ את ידו של ניסים: "יש לך הרבה אומץ להגיע לכאן ואני מכבד את זה, רק אקדים ואומר שאם כל אחד היה מבקש שאחזיר לו את הרכב, המודל העסקי שלי היה קורס!" צחק ג'קו ונהנה מעצמו.
ניסים הביט בו בגבות מכווצות ואמר: "תן לי לספר לך סיפור. היה אדם אחד בשם ניסים שלפני הרבה שנים עשה תאונה עם הרכב שלו. הילד שלו, שישב במושב האחורי, עף קדימה ו…" קולו של ניסים נשבר לרגע ואז הוא המשיך: "ניסים הזה נכנס לדיכאון עמוק, לא הלך לעבודה, לא תקשר עם הסביבה ולא יצא מהבית. כולם כבר ויתרו עליו והתייאשו ממנו.
עד שיהודי טוב החליט לעזור לניסים. הוא לקח אותו אל אותו הרכב, שבינתיים עבר טיפול כולל, ושאל: 'תגיד, הרכב הזה עצוב? הוא לא. למה? כי לא הוא החליט שתהיה תאונה. גם אתה לא צריך להיות עצוב, כי לא אתה החלטת שתהיה תאונה. מישהו שם למעלה שמחליט הכול, סובב שתקרה תאונה על ידך, סמוך עליו".
"מאותו רגע", המשיך ניסים, "הוא התעודד וחזר אט אט לחיים. מאז הרכב משמש לו תזכורת תמידית שכל מה שעובר עליו מתוכנן מלמעלה".
ג'קו הניח את כוס המשקה שלו באחת על שולחן הזכוכית ורכן כלפי ניסים. הוא אחז את ידו ובעיניים דומעות הבטיח לניסים שרכבו יחזור אליו שלם וללא שריטה. הוא שלף פנקס צ'קים ורשם סכום שניסים לא נתקל בו בחייו. "זה כסף כשר!" הסביר ג'קו, "ירושה מסבי ז"ל. אני רוצה שתבנה בו בית כנסת לעילוי נשמת הבן שלך, ותזמין אותי לחנוכת הבית".
לאחר שניסים יצא מן הבית עם הנהג של ג'קו כדי לקבל את רכבו בחזרה, פנה מומו לג'קו: "לא הכרתי את הצד הזה שלך. ממתי אתה מתרגש מסיפורים?!" ג'קו לגם מהמשקה וענה: "הוא לא זוכר את זה, אבל מה שגרם לו לסטות בחדות ולהתהפך עם הרכב, היה בחור צעיר ללא רישיון שנהג בפראות וחתך אותו במהירות, ג'קו שוורץ.
בשבילי זאת הייתה עוד עבירה על החוק שהסתיימה בידיעה קטנה בעיתון. אבל ברגע שהוא הגיע לכאן ונתן לי סטירה מצלצלת של אמת, הבנתי איך זה נראה מהצד שלו – הצד השני".
העולם נקרא בשם 'עולם' כי הוא מעלים את האמת הפנימית שמסתתרת מאחורי מחיצות ועטיפות רבות. נדמה לנו שאנחנו רואים את המציאות נכון. אבל האמת הפנימית היא שמאחורי כל התופעות שאנחנו חווים ופוגשים ביום־יום, יש יד מכוונת – יד ההשגחה העליונה שמנתבת את הכול לתכלית טובה ומיטיבה. בדרך כלל אנחנו לא רואים זאת בבירור, אבל לפעמים אנו זוכים, וקרן אור מאירה את חיינו ואז אנחנו יכולים להתפעם מהקסם הגדול של המציאות ולהבין שיש עוד הרבה שאנחנו עדיין לא מבינים.
