רובי, שנתקל באחד הימים בארגז עם כמה בקבוקי יין משובחים ששייכים לשכן שלו מהבניין, החליט לקחת כמה לעצמו ללא רשות. הוא הכניס אותם למחסן שלו בבית ושכח מהם. לאחר כמה שנים הוא חזר בתשובה והחליט להחזיר את הבקבוקים. אבל עברו מאז כמה שנים טובות וכל בקבוק שעלה אז מאתיים שקלים, כבר היה שווה בסביבות אלף שקלים. רובי הגיע לרב השכונה ושאל: "האם אני חייב להחזיר את הבקבוקים עצמם או רק את השווי שלהם? האם אשלם לפי הערך כיום, או לפני הערך בשעת הגנבה? והאם מגיע לי חלק מהרווחים היות שערך היין עלה כשהוא היה ברשותי?"
מה לדעתכם השיב לו הרב?
מעיינים בספרים ולומדים לפסוק הלכה או משפט: שולחן ערוך 'חושן משפט' סימן שס"ב סעיפים א' – י'.
תשובה לשאלה "הרכב הנטוש" (שאלה מס' 758):
תקציר השאלה השבועית: השכנים ברחוב הצר הבחינו בטויוטה הישנה מלאת האבק והלכלוך שעומדת ברחוב חודשים ארוכים. וכשהבינו שלא נודע בעל הרכב, חגגו עליו השכנים ופירקו ממנו חלקים מכל הבא ליד. צבי פירק את המראה שחיפש כבר תקופה ארוכה, שמשון את הפנסים ותוך זמן קצר חגגו עליו הילדים עד שלא נשאר מהרכב כלום. חודש לאחר מכן, חזר בעל הרכב מחו"ל ולא האמין למראה עיניו וסיפר שנסע לחו"ל לטיפול רפואי. כעת התחיל דיון בין השכנים לגבי העלויות של הנזקים, האם זאת אשמת בעל הרכב שגרם לתושבי השכונה לחשוב שהרכב 'הפקר'? האם הם צריכים לשלם לו על החלקים שהשתמשו בהם? והאם הראשון שלקח שבגללו לקחו כל האחרים יצטרך לשאת באחריות וכיצד נעריך את התשלומים הללו?
תשובה בקצרה: כל אחד שלקח חלק מהרכב, חייב לשלם עליו כפי שהיה שווה בשעת הגזלה או להחזיר אותו לבעלים. אבל לא ניתן לחייב את הראשון, יותר משווי החלק שלקח לעצמו.
תשובה בהרחבה: אין ספק שהאנשים שלקחו את החלקים מהרכב נהגו שלא כדין כיוון שעד שלא התברר להם בוודאות שהרכב מוגדר כ'הפקר' על ידי בעליו, הרי זה 'ספק אבדה' והיה להם להמתין עם לקיחת החלקים, או לחילופין לחפש את בעל הרכב ולבקש ממנו רשות. דוגמא לכך, מצאנו בהלכה לגבי יתומים שאכלו פרה שהייתה ברשות אביהם והם שחטו ואכלו את בשרה לאחר שנפטר, ולא ידעו שהפרה שהייתה ברשותו הייתה שייכת לאדם אחר שממנו שאל אביהם את הפרה. אז הדין בהלכה שהיתומים משלמים דמי 'בשר בזול' כפי ההנאה שנהנו מבשר הפרה. (שולחן ערוך 'חושן משפט' סימן שמ"א, סעיף ד') וראינו כמה פוסקים ('קצות החושן' ו'נתיבות המשפט') שפסקו שאותם יתומים מוגדרים מבחינה הלכתית כ'גזלן בשוגג' וחייבים לשלם.
ולכן מהדין של היתומים, נוכל להסיק גם לגבי המקרה שלנו – שכל מי שלקח חלק מהרכב יצטרך להחזיר אותו לבעלים או לשלם עליו כפי השווי שלו בשעת הגזלה, אפילו אם כבר השתמשו בחלקים האלו עבור הרכבים שלהם.
מה הדין לגבי הראשון שלקח חלק מהרכב, ובגלל כולם לקחו?
לעומת הנידון שלמדנו במקרה הקודם, לא ניתן לחייב את הראשון בתשלום חריג יותר מהחלק שלקח לעצמו כיוון שזה 'גרמא' בעלמא, אז בוודאי שכל אלו שבאו אחריו ולקחו – עשו זאת על דעת עצמם והיה אסור להם לסמוך עליו, כיוון שהיו צריכים לברר האם מותר להם לקחת את החלקים מהרכב ולכן למסקנה כל אחד חייב לשלם כפי החפץ שלקח לפי ערכו בשוק ועלות התיקון שלו ברכב בחזרה כפי שהיה בהתחלה.
