דייוויד בן הארבע עשרה הביט בסבו בעיני תכלת גדולות ותמימות. ומתח את שרירי כתפיו הרפויים, הוא ניסה שוב ושוב לבצע את התנועות בתוך המים אך ללא הצלחה. סבו הביט בו בציפייה ואמר בייאוש: "דייוויד, כל ילד בגילך יודע לשחות! אתה מוכרח לחזק את שרירי הכתפיים שלך!" הוא רכן לעבר נכדו שהיה לו כבן ממש, והרים את סנטרו בעדינות. "אני יודע שקשה לך, אבל אני יודע גם שאתה יכול לבצע את תנועות השחייה בצורה מושלמת!".
"לא." מנענע דייוויד בראשו, "אני לא יכול. ניסיתי המון. אין לי כבר כוח לנסות שוב ושוב, החברים כבר צוחקים עליי. והמורים שאתה שוכר מתייאשים ממני במהירות, רק אתה לא מתייאש, סבא. ואני לא מבין למה, אני באמת לא יכול, אני לא מסוגל!" אריק נאנח ואחר כך טפח על שכמו של הנכד. "את התנועות אתה יכול ללמוד?"
"רק את התנועות לבד?" הרים הלה את גבותיו בתהייה, "מה הטעם בכלל ללמוד רק את התנועות?" אבל אריק הסבא היה נחוש בדעתו. "ידע כזה בזמן אמת פירושו זהב, אין לדעת מתי תזדקק לו מתישהו".
ודייוויד משך בכתפו ולמד. בלי הרבה חשק, אבל למד לבצע את התנועות כמו שצריך לעשות. מספר חודשים חלפו מאז שלמד דייוויד את התנועות, ושניהם יצאו לטיול ביום בהיר ויפה על גדות הנחל. אלא שפתאום השמיים מתחילים להתקדר וגשם שוטף מתחיל לרדת בקול רעש גדול, דייוויד וסבא מביטים זה בזה ומחליטים שהגיע הזמן לשוב הביתה ושניהם ממהרים את פסיעותיהם אל עבר הרכב היוקרתי הממתין להם מחוץ לשפת הנחל.
אלא שדייוויד הולך קרוב מדי לשפת הנחל. והבוץ שמתהווה מן הגשם גורם לו להחליק בפתאומיות.
"תיזהר!!!" צועק הסבא. אבל הצעקה מגיעה מאוחר מדי ולאחריה קולו של דייוויד המוטח בעוצמה לעבר המים השוצפים.
"דייוויד תשחה!" צעקותיו החרדות של סבו מרעידות את גוו של דייוויד מתוך מאבקו העקר במים שמושכים אותו בחוזקה לתוכם. הוא נאבק בגלים, בולע מים ויורק מים חליפות, ידיו התנופפו לכל עבר, מגדילות את היקף המערבולת שלתוכה נקלע.
"תשחה, דייוויד תשחה! אתה יודע מה אתה צריך לעשות!!!" אריק כמעט בכה. נכדו שהיה עבורו כבן מאז נהרגו הוריו בתאונת דרכים קטלנית הלך ונחלש מול עיניו. העזרה שהספיק להזעיק עלולה להגיע מאוחר מדי בשבילו. מאוחר מדי בשביל שניהם.
"אני- לא- מ-צלי-ח!!!" נשמעה תגובתו חסרת האונים של הנער מעבר לרעש המים השוצפים.
אריק עמד חסר אונים, כל גופו רועד וגרונו הניחר צועק פקודות שאת אף אחת מהן לא מצליח נכדו ליישם. בלעדיו, ידע בתוככי ליבו, לא יהיו לו חיים. כך שגם אם הרעיון המסוכן העולה כעת בדעתו ייכשל – לכל הפחות ידע שעשה הכל למענו. הוא חשק את שיניו והוריד את חליפתו היוקרתית, מתפלל בליבו להצלחת הרעיון ההזוי שצף במוח שועל העסקים שלו.
"דייוויד!!!!" צעק לעבר נכדו בגרון ניחר. "דייוויד תסתכל עלי!"
דייוויד, מבולבל מן המשפט הבלתי צפוי, העיף מבט חטוף לסבו תוך כדי המאבק על חייו, אלא שנשימתו הטרופה נעתקה באחת. סבו שעמד על שפת הנחל לפת את חזהו והחל להתפתל בכאבים, היה נדמה לדייוויד שצבעו של סבו הפך לאפרפר באחת והוא הבחין כיצד סבו קורס על האדמה, כשהוא גונח מכאבים ולופת את חזהו בחוזקה.
רגע שלם העולם עמד מלכת, ומיד לאחריו שאג דייוויד בכל הכוח האצור בתוכו: "סבא לא!!!"
רק הוא יכול להגיש עכשיו עזרה ראשונה לסבא – אבא שלו. רק הוא יכול להזעיק כוחות חילוץ. אם הוא לא יצליח להגיע ברגעים הקרובים אל היבשה, הרי שגורל סבו נקבע למוות.
בכוחות עלומים שלא היה מודע כלל לקיומם, החל דייוויד להניע את ידיו ורגליו על פי תנועות השחייה אותם למד בעודו ילד. הוא נאבק בנשימתו, כמעט נסחף, אבל תמונתו של הסבא האהוב מתמוטט על גדות הנחל לא הותירה לו הרבה ברירות.
בסוף לאחר מאמצים אינסופיים שסחטו ממנו את כל כוחותיו הוא הגיע לגדה חצי מעולף, הזעיק עזרה רפואית ואיבד את הכרתו לצד סבו החיוור.
כשהתעורר וראה מעל ראשו שקית עירוי ממנה משתלשל חוט ארוך לתוך זרועו, הוא התרומם מהמיטה בבעתה, ולחץ בכל כוחו על לחצן המצוקה האדום. אח חייכן ניגש אליו וסידר את שמיכתו. "אני שמח לראות שהתעוררת דייוויד!"
"איפה סבא שלי?" שאל בנשימה טרופה. והאח חייך: "פה, מעבר לווילון!" למראה מבטו הלא מאמין של דייוויד, הוא הסיט בעדינות את הווילון. סבא שלו נראה שכוב שם בבגדיו, כשהוא ישן שנת ישרים. "הוא לא ישן כבר יממה שלימה וביקש שנעיר אותו ברגע שגם אתה תתעורר…"
"רגע אחד, הוא לא עבר התקף לב? איך הוא יושב כאן לצידי?" המטיר דייוויד שאלות על האח החייכן והלה השיב: "לא, הכול בסדר אתו והוא מרגיש מצוין. רק קצת מותש מהדאגה לשלומך!" בעוד הם מדברים, התעורר סבו בפתאומיות וקפץ ממקומו למראהו של דייוויד בהתרגשות. הוא חיבק אותו ארוכות ודמעות עמדו בעיניו.
אחרי ששניהם התאוששו מן הפגישה המרגשת, חייך הסבא חיוך ערמומי ושאל: "נו, דייוויד, אתה יכול לשחות או לא יכול לשחות?"
יש פתגם עממי שקובע כי 'אין אדם שלא יכול, יש אדם שלא רוצה'. לעיתים קרובות אנו ממהרים להרים ידיים. אבל מציאות החיים מוכיחה לנו כי כשיש לנו מוטיבציה אמיתית, או רצון חזק באמת, הצליחו אנשים לבצע מעשים הזויים שאינם נתפסים ביכולת האנושית המוגבלת שלנו. ולכן לנו נותר למצוא את הכוח הפנימי החזק שקיים בנו ולנתב אותו לדרך הנכונה.
