השעה הייתה מוקדמת, והשמש רק החלה להאיר על השדות כאשר חאזם החל לרתום את השוורים למחרשה והתכונן לצאת לחרישה ולעיבוד האדמה. בדיוק ברגע שבו הוא סיים לחרוש את התלם הראשון, הוא הבחין בדמות שצעדה לעברו בנחישות. הדמות הייתה חמושה ברובה ציד מאיים במיוחד, ועל הכובע השחור התנוסס סמל הגולגולת המצמרר של שודדי המדבריות. השודד נעצר מולו, הביט בו בהבעה ידידותית ושאל: "שלום לך, מה שלומך הבוקר?" חאזם הביט בו רועד מפחד והשיב בגמגום: "שלומי טוב, אדוני". השודד חייך וחשף שיניים רקובות. "מעולה, מכיוון שההשגחה העליונה שלחה אותי לקחת את השוורים שלך, נא שחרר אותם בבקשה מהעול המונח על צווארם במהירות האפשרית".
חאזם התעודד במקצת ברגע ששמע שמדובר רק בשוורים, ואמר: "ידידי, אבל ההשגחה העליונה שלחה אותי לחרוש את השדה הזה ואני זקוק לשוורים. אולי תבדוק שוב אם אתה זקוק לשוורים הללו?"
השודד הביט בו במבוכה ושאל: "יש לך תחליף בשבילי לשוורים הללו?" וחאזם השיב: "אוכל להביא לך תמורתם פרה חולבת שנמצאת בחצר ביתי…"
השודד הסכים וליווה את חאזם לביתו. הוא המתין מחוץ לבית כדי שיוציא עבורו מהחצר את הפרה החולבת. "מה אתה עושה?" שאלה האישה כשראתה אותו מתיר את החבלים שעל הפרה. "יש שודד איום מחוץ לבית שהכריח אותי לתת לו את השוורים שלי, אז הבטחתי לו במקומם את הפרה. האישה החלה לבכות ואמרה לו: "איזו טיפשות זאת? במקום זוג שוורים זקנים אתה נותן לו פרה חולבת? מאין אקח חלב בשביל הילדים? איך אוכל לבשל אורז ללא חמאה?"
"ממש יפה לומר את זה, אשתי", ענה חאזם. "אבל מאין יהיו לי חיטים אם לא יהיו לי שוורים לחרוש את השדות? מוטב להיות בלי חלב וחמאה מאשר להיות בלי לחם!" האישה כעסה וצעקה לעברו: "אתה קשקשן גדול! אם היה קצת שכל בקודקודך, היית מוצא דרך להציל את הפרה שלנו!" חאזם כעס מצידו וצעק: "אז בבקשה, יש לך שכל? יש כאן בחוץ שודד עם רובה שאם לא אוציא לו את הפרה, הוא ייכנס פנימה. אז אם את כל כך חכמה, קדימה, תצילי את הפרה בעצמך!"
"אעשה זאת!" אמרה האישה בנחישות. "אבל תצטרך להקשיב להוראות שלי במדויק!" חאזם הנהן בראשו והקשיב לדבריה: "צא החוצה ותגיד לשודד שהפרה לא הייתה מוכנה לצאת איתך מחצר הבית, אבל בעוד כמה דקות אשתך תוציא אותה". לחאזם לא היו יותר מדי ברירות, ולמרות פחדו מהשודד הוא יצא החוצה, התנצל והבטיח לו שהפרה תגיע בעוד כמה דקות. בינתיים הלכה האישה לאורווה, הוציאה את אחד הסוסים ולקחה שוט גדול. היא לבשה את אחד ממעילי החורף של בעלה וחבשה טורבן על ראשה. היא יצאה מהאורווה בדהרה לכיוון פתח הבית וצעקה בקול גדול. "היכן השודד האמיץ שמסתובב כאן? אתפוס אותו ואתלה אותו לראווה בכיכר העיר!" השודד, ששמע את הצעקות וראה את הסוס הדוהר שמתקרב לעברו, לא חשב פעמיים ונמלט בריצה לכיוון המדבר. ואילו חאזם המתין לה בידיים שלובות ופחדו ניכר היטב על פניו. "נו, ראית איך הברחתי את השודד האיום?" שאלה האישה בחיוך, וחאזם אמר בדאגה: "אז עכשיו הוא ברח, ומחר כשאלך לעבד את השדות, הוא ימתין לי שם ויפגע בי כי הוא יהיה בטוח שקראתי לשוטרים!"
"הו. גם בזה אני אטפל!" אמרה האישה. "מחר בבוקר תלך כרגיל לעבודת השדה ואל תפחד, השודד לא יעז לפגוע בך שוב לעולם!"
למחרת בבוקר יצא שוב חאזם לעבודה. במרחק בטוח רכבה אחריו אשתו, כשבידיה פלצור אימתני ושק מלא בפלפלים חריפים, תוצרת הגינה שבחצר הבית. היא נשארה במרחק בטוח ועקבה אחרי המתרחש בשדות. שעתיים לאחר מכן, בדיוק כפי שחזה חאזם, הגיע השודד, הרובה בידו, והתקרב לעברו של חאזם. "במקום למסור לי את הפרה ולהישאר בחיים, העדפת לקרוא לשוטרים? טיפש שכמוך!" נהם השודד בכעס. "עכשיו תבוא על עונשך וכי מה חשבת, שתקרא לשוטרים ותישאר בחיים?"
בדיוק באותם רגעים הגיחה האישה בפתאומיות מאחורי השודד והטילה לעברו את הפלצור. הרובה נפל מידו והוא נגרר כאבן בפראות אחרי האישה שרכבה על הסוס. "זה סופו של כל שודד!" צעקה לעברו האישה. "אשאיר אותך כאן לגווע ברעב ובצמא, תחת השמש הקופחת! מדוע נטפלת אלינו? מה עשינו לך רע?"
השודד החבול והמבוהל שללא הרובה היה נראה חסר אונים במיוחד, ביקש ממנה בתחנונים לשחרר אותו מהפלצור והבטיח לה שלא יפגע בהם לרעה. אבל האישה סירבה לשחרר אותו. וכך במשך שעה ארוכה הוא שכב כפות בתוך הפלצור, מתחנן על נפשו. "אני רעב וצמא, אני רוצה לאכול ולשתות!" צעק השודד לעברם. האישה התקרבה לעברו ואמרה. "אין בעיה, פתח את פיך ואשפוך לשם דייסה מיוחדת שבישלתי עבורך!"
השודד הצמא והמורעב פתח את פיו והאישה מילאה אותו בשברי פלפלים חריפים שצרבו את פיו. "עכשיו אשחרר אותך!" אמרה לו האישה. "ואם תתקרב לכאן עוד פעם, תדע היטב כי לא תצא מכאן בחיים!" השודד הדומע נמלט על נפשו חיוור ומפוחד, פיו בוער בחריפותו. שוב הוא לא התקרב לשדות של חאזם, ולאזור העיר הוא כבר לא התקרב לעולם.
*
חג השבועות מזכיר לנו את תפקידנו בעולם, ללכת בעקבות ההנחיות הטובות של התורה כדי לחיות חיים נכונים וטובים, ולהשקיע את כל הכוחות שלנו במקומות הנכונים.
אולם השודד שבתוכנו, היצר המפתה, מבקש לקחת מאיתנו את כל הכוחות והכלים הטובים ולגייס אותם למקומות שאין בהם ברכה וצמיחה.
וכאן תפקידנו לעמוד על המשמר, ולדעת ש"אם אין אני לי, מי לי", ואם לא נאזור אומץ, ולמרות שנדמה לנו שאנחנו חלשים וחסרי כוח, נעמוד ונילחם על העקרונות ועל הערכים הקדושים שלנו, ולא נסכים לאבד שום דבר יקר ערך בחיינו ולהעניק אותו ללא תמורה נצחית אמיתית, וגם נצליח ללא ספק במשימה. כי זה מספיק חשוב לנו להילחם על זה.
