עדיאל הביט בדריכות על קבוצת הצוערים שעמדו מולו בשתיקה ובגב מתוח. היו אלו חיילים שהתגייסו למסלול ההכשרה של היחידה המובחרת שעליה הוא מפקד. הם ידעו היטב שכל חייל שמגיע ליחידה עובר מסלול מכשולים משמעותי וצריך לעמוד בסטנדרטים גבוהים במיוחד. הדרך קשה ומפרכת לקבלת הדרגה הנכספת, אבל למרות זאת הם ימשיכו עד הסוף.
"הגיע הזמן להתקדם למטרה, חיילים!" קרא בקול רועם, מעביר את מבטו על החיילים במדים הנקיים והמגוהצים, יודע שבעוד רגע הם יתלכלכו, בהוראתו. "קִפצו למים", הורה להם, מצביע על מים עכורים, מלאים בוץ חום ודביק. "אתם צריכים לשחות עד לקצה השני של הגדה. כשאתם חוזרים תתחלקו לקבוצות של חמישה חיילים, כל קבוצה צריכה לחזור הנה עם בול עץ שסחבה מהגדה השנייה. קדימה!"
המפקד האיץ בהם לקפוץ אל המים ולבצע את המשימה. הוא לא התחשב בעיניהם ההמומות, בהבעות הסירוב שעלו על פניהם וגם לא בקושי שנראה על פניהם לאורך השעות החולפות שבהן ידיהם אחזו בולי עץ ענקיים וכבדים.
מאז משימת־בולי־העץ הראשונה שלהם עברו החיילים ושרדו עוד משימות רבות במשך חודשים ארוכים. הם היו מוכנים לעשות הכול ולהתאמץ מעבר לכוחם כדי להגיע אל הרגע הנכסף שבו הם יקבלו את דרגתם הצבאית, הרגע שבו הם ייחשבו באופן רשמי כחיילים ביחידה המובחרת.
כעת, חודשים לאחר משימתם הראשונה, עמד עדיאל מול הקבוצה שנותרה לאחר המשימות והסינונים הרבים שעברו החיילים. הוא הביט בהם בגאווה לא מוסתרת. "חיילים, בעוד יומיים תקבלו את הדרגה שלכם, ותיחשבו כלוחמים ביחידה המובחרת שלנו!"
רעם מחיאות כפיים עצר את דבריו. הוא הרים את ידו, דרש שקט. "אבל לפני כן עליכם לעבור עוד משימה אחת בלבד. היא לא תהיה פשוטה, אבל אני בטוח שתצליחו לעבור אותה!" הוא הביט עמוק בתוך עיניהם של החיילים שעברו יחד איתו כברת דרך ארוכה בדיוק כדי להגיע לרגע הזה. "אתם צריכים לשהות בתוך בִּיצה של בוץ במשך עשרים וארבע שעות", הטיל את הפצצה וחשף את המשימה. "בקור, בגשם, בלילה, בקושי – שיהיה גדול. אבל לאחר מכן תוכלו לקבל את מה שחיכיתם לו כל כך במשך כל תקופת ההכשרה שלכם". החיילים הנהנו בהסכמה. הוא ראה את האש בעיניהם. הם יודעים שהמשימה הזו תהיה קשה מאוד, אך הם היו בטוחים בהצלחתם.
"קדימה". המפקד כיוון אותם לעבר הביצה. "כנסו". אמר להם, עוקב במבטו אחר החיילים הנכנסים לביצה בזהירות.
בהתחלה עדיין נראו חיוכים על פניהם של החיילים. אך ככל שחלפו השעות החיוכים נמחקו והתחלפו בגניחות. הם התקשו להשאיר את ראשיהם מחוץ לביצה והחלו להתייאש. הם רעדו מקור כשירד הלילה והתאמצו להילחם בכול כוחם בעייפות ובכוח ההולך ואוזל שלהם. חייל אחד התחיל לשיר לפתע. חייל נוסף ועוד אחד הצטרפו אל השירה. בתוך דקה כל היחידה שרו בקול רם, מתחממים מלהט השירה.
"חיילים, שקט!" כעס עדיאל כשהוא עומד מחוץ לביצה ומבקש ריכוז מלא במשימה. אבל החיילים לא שמעו אותו. הם היו שקועים עמוק בתוך השירה שלהם.
לאט לאט עלה הבוקר. קרני אור ראשונות הפציעו באיטיות. ואז סימן עדיאל לחייליו לצאת מהביצה, גאווה קורנת מפניו. החיילים יצאו בזה אחר זה והתיישבו באפיסת כוחות על החול הרך, מביטים בעיניים מצפות על מפקדם, ממתינים לשמוע ממנו רק מילה אחת: 'הצלחתם'.
"אני מאמין שחיכיתם לרגע הזה ודמיינתם אותו במשך כל הזמן ששהיתם בתוך הביצה. אז הנה אני מצדיע לכם". קולו עלה בפאתוס. "מהיום אתם נחשבים ללוחמים ביחידה המובחרת שלנו! הניסיון האחרון והקשה ביותר – הוא זה שהביא לכם את התואר הזה וביושר!"
"אתה יודע המפקד?" נשמע לפתע קול צעיר משורות החיילים. "דווקא בזמן שביקשת שקט וריכוז במשימה, דווקא אז השירים ששרנו בלהט, האמונה שלנו בצדקת המשימה למרות הקושי הגדול, הם אלו שנתנו לנו את הכוח לעבור אותה!"
וכך בפעם הראשונה בחייו, נאלץ עדיאל להסכים עם חייליו אף שבשעת מעשה חשב אחרת.
*
הקדוש ברוך הוא ניסה את אברהם אבינו בתשעה ניסיונות ולאחר מכן החליט לנסות אותו בעוד ניסיון אחד, אחרון, קשה ביותר. מטרת הניסיון הזה הייתה לחזק את הקשר בין אברהם וזרעו להשם יתברך. כך, בזכות הקושי הגדול ביותר, יצאה הטובה הגדולה ביותר לעם ישראל. אבל בזכות האמונה הגדולה ובזכות היכולת להיות דבוק בקב"ה למרות כל הניסיונות, הצליח אברהם אבינו לצלוח את הניסיון הקשה ביותר ולעבור אותו בשלום
