המסיבה נגמרה…

סיפור לשבת

בן כפר הגיע לעיר הגדולה ושכר לו חדר באכסניה קטנה. לקראת ערב הוא ראה תכונה והמולה בבית הסמוך: המוני אנשים הגיעו לבושים בגדי חג, ומוזיקה עליזה נשמעה בקול. התברר לו שנערכת שם חתונה. הוא שמח והתרגש, ורקד מחדרו לצלילי המוזיקה.
בערב שלמחרת שוב התאספו המוני חוגגים, ושוב נשמעה מוזיקה שמחה בקולי קולות. הייתה זו עוד חתונה, והוא התרגש מאוד שבבית אחד מתקיימות שתי חתונות יום אחר יום.
כשזה חזר על עצמו בפעם השלישית, הדבר כבר היה לו ממש מוזר: בעל הבית מתחתן כל יום עם אישה חדשה? כל יום חוגגים ורוקדים, יום אחר יום… ואז הבהיר לו בעל האכסניה שלו שבבית הסמוך לא מתגוררים אנשים, אלא זהו אולם אירועים, ובכל לילה אומנם יש מסיבה, אבל האנשים מתחלפים.
*
העולם הזה דומה למסיבה גדולה, כך אמרו חכמינו (“האי עלמא כבי הילולא דמיא”).
כשאדם יוצא מביתו לרחוב הסואן ורואה המוני אנשים יושבים וצוחקים במסעדות ובתי קפה או רוקדים במועדונים ומסיבות, נדמה לו שהאנשים כולם, חוץ ממנו, שמחים ומבלים ונהנים מהחיים.
אבל האמת היא שהמסיבה אולי ממשיכה, רק החוגגים מתחלפים מפעם לפעם. ובני האדם שאתמול היו שמחים מתמודדים היום עם מצבים ואתגרים פחות משמחים… וחוזר חלילה.
*
בשבעה באוקטובר (בבקשה אל תגידו ‘שבת שחורה’, כי השבת היא תמיד רק אור) הודיעו לנו רשמית שהמסיבה נגמרה בקול צעקה גדולה. ואין הכוונה למסיבה הגדולה והעצובה שהתקיימה סמוך לעזה, אלא ל’מסיבת הטיפשים’ שכולנו כעם, בדרך זו או אחרת, היינו חלק ממנה.
*
שברו לנו את השגרה. לקחו לנו את הנורמליות. ניפצו לנו את האשליה לאלפי רסיסים.
וחלקנו מתגעגעים אולי לשישה באוקטובר… לימים שלפני, כשלא ידענו כמה המצב גרוע. כשלא הבנו עד כמה המציאות יכולה להיות מפחידה. כשלא הסכמנו להשתנות כי זה היה קשה מדי…
אבל עכשיו נדמה שאין לנו ברירה. המסיבה התפוצצה לנו בפרצוף.
*
כל השנאה שזרענו במשך שנים קיבלה מהלומה: שמאל-ימין. אשכנזים-ספרדים. חילונים-חרדים. ותיקים ועולים. ישראל הראשונה וישראל השנייה. מתנחלים ותל אביבים…
כל התחרותיות הרומסת. הפוליטיקה הקטנה והמצמצמת. התקשורת הרועשת והמפלגת. השפה המוחצנת והאגרסיבית. הגסות. הבוטות. הנועזות החלולה. הקומבינות. הטריקים. השטיקים. חוסר הכנות והיושרה. תרבות ה”שמור לי ואשמור לך”. אובדן האמון והאמונה. האגו והביטחון העצמי המופרז. התחושה של “אני ואפסי עוד”. הזלזול. ההתעלמות. ההקטנה וההשפלה.
כל אלו ועוד ועוד היו התפריט במסיבה ההוללת שכולנו השתתפנו בה. והמסיבה הזו נגמרה. התפוצצה.
*
חשוב שנכיר באמת: אין מחנה או קבוצה בארץ שידיהם נקיות וליבם זך מעוולות חברתיות. הנגעים הרעים והמידות הרעות שלמדנו מאומות העולם חדרו גם למחנות, לקהילות ולחצרות הקודש… ודי לחכימא ברמיזא.
כולנו כאחד קיבלנו שיעור וניעור מטלטל ומזעזע, שנועד להעיר אותנו על החיים שלנו.
כי כולנו כאן ביחד בסכנה.
*
אנחנו לא אוהבים להשתנות. זה לא נוח. זה דורש מאמץ. זה קשה.
אבל המציאות זועקת באלפי פעמוני אזהרה רועשים שאין לנו ברירה, כי המציאות הישנה כבר לא כאן, המסיבה הזו הוכרזה כ”חלף זמנה”, והשינוי קורה בכל מקרה.
עכשיו עומדת לפני כל אחד ואחת מאיתנו הבחירה, אם להצטרף לשינוי המתבקש או להמשיך להתנגד ולנסות לחזור בכוח למציאות שלפני.
*
אפשר לנסות ולהמשיך לחיות בעולם דמיוני ולרדוף אחר הרוח. לחשוב שאפשר להמשיך להתנהל תחת פוליטיקה קטנה ומפלגת, להתקהל עדרים עדרים, וכל אחד ידאג לעצמו ולאנ”ש שסביבו וימשיך להשפיל, לבזות, להקטין את כל מי שלא חושב כמוהו.
אפשר גם להמשיך ולדמיין ש”אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת" זה משהו שאפשר להחזיק איתו לאורך זמן בחיים האלו ולהיות שמח ומאושר מלאכול כמה דברים ולשתות כמה דברים…
אבל המציאות מלמדת, שהקונספציות הללו נשברות בסופו של דבר לרסיסים. ואת מה שלא לומדים בדרך הטובה, למרבה הצער לומדים בדרך הקשה מאוד.
*
שבענו קשיים. שבענו אתגרים. שבענו מרורים.
עכשיו אומרים די!
הגיע זמננו להשתנות. לקפוץ על ההזדמנות שהמציאות השתנתה, שהמוזיקה נעצרה, ולצאת לדרך חדשה.
דרך של אחדות. של חיבור. של אהבה. של ראיית הטוב. של השכנת שלום. של ויתור וגמישות. דרך של לב. הדרך הטובה שהתורה מנחה לנו.
“וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ".
זו המסיבה האמיתית שלנו. מסיבה שכולה אור.

מעונין להצטרף להפצת עלון 'שלום לעם'?

אולי יעניין אותך גם

סיפור לשבת

המחקר המכריע

סיפור לשבת

לשמור מקרוב

סיפור לשבת

המיתר האחרון

סיפור לשבת

כבוד מדומה

סיפור לשבת

לזהות את המציאות

להנצחה או הקדשה בעלון 'שלום לעם'