אלברט הניח את הפטיש וניגב את הזיעה ממצחו. עם החום הוא עוד הסתדר, אבל עקיצות היתושים היו נוראות. כבר שנתיים לפחות שהוא נמצא כאן, באריתריאה הרחוקה. כשנעצר ונשלח למחנה הייתה בתו הקטנה בת שנתיים. 'בטח היא בקושי זוכרת אותי!' הרהר בצער. קולו של הסמל הבריטי שסובב בין אסירי המחנה קטע את מחשבותיו. "לאחר ארוחת הערב כולם ברחבת המסדרים – תימסר הודעה חשובה!" קרא הסמל. אלברט הביט אל החולות שהשתרעו למרחקים. "מה כבר יכולים לבשר לנו", לחש לעצמו.
מפקד המחנה העביר את מבטו אל אסירי המחנה הלבושים במדים המפוספסים. "ובכן…" הרעים בקולו "בשורה מפתיעה יש לי היום! בעקבות מינוי נציב בריטי חדש בפלשתינה, החליט שלטון המנדט להעניק כמאה ועשרים חנינות לאסירים הבאים!" רחש של תדהמה עבר בין העצורים. המפקד הוציא דף מקומט מכיסו והחל לקרוא שם אחר שם. האנשים הביטו זה אל זה כלא מאמינים, צווחות הפתעה נמלטו מפיהם. אלברט הקשיב מתוח, מצפה לשמוע את שמו… אך לא! המפקד סיים, הוא לא היה ברשימה. "בעוד שלושה ימים יגיעו משאיות וייקחו אתכם לעבר תחנת הרכבת!" קרא המפקד.
החיבוקים ותרועות השמחה בצריף הרקיעו שחקים. "אתם מבינים שבעוד שבוע אני חזרה בארץ אחרי יותר מחמש שנים!" צעק אסיר גבוה. אלברט ניסה לחייך לסובבים אותו, לשמוח בשמחתם. אך בפנים הוא הרגיש שהוא על סף בכי. "אני נותרתי מאחור – לא להאמין!" מאוחר יותר, כשהחברֶה סוף סוף נשכבו על הדרגשים, לחש לעברו גיורא: "אלברט – הסתכלתי בלוח השנה, נראה שאספיק את עונת הזריעה בשדה במושב במורדות ירושלים, זה לא ייאמן!" אלברט לא ענה ורק נאנח. "אני ממש מצטער בשבילך…" לחש גיורא.
כמעט כל חברי הצריף של אלברט נמנו עם המשוחררים. עם בוקר יצאו החברֶה לעבודה בקלילות, חלקם אפילו קיפלו את השמיכות וטאטאו את החדר. ואילו אלברט לעומתם קם בכבדות וגרר את עצמו לסדנאות העבודה.
בבוקר היום השלישי קיבלו כל המיועדים לשחרור בגדים אזרחיים נקיים. הם נדרשו להיות מוכנים לנסיעה. אלברט סובב בין החברים, טופח לזה על השכם, מעניק חיבוק לאחר. הוא תחב לידיו של גיורא מכתב, "אל תשכח למסור…" ביקש. החברים ניסו לנחם אותו, אך אלברט הניף ידיו כלפי מעלה. "מה לעשות?"
אלברט נפנף לחבריו לשלום. המשאיות הסתלקו, מותירות אחריהן ענני אבק על פני החולות המשמימים. אלברט נכנס חזרה לצריף והביט בייאוש לעבר הדלת. "אין אפשרות לברוח מן המקום הזה. הוא מרוחק אלפי קילומטרים ממקום יישוב, עמוק בתוך המדבר. אפילו רכבת מגיעה לעיר הקרובה רק פעם בכמה חודשים". הוא חפן את ראשו בכרית, לא הייתה לו טיפת כוח לקום.
"אלברט! אלברט!" נשמע קולו של טומי המייג'ור. טומי פתח לרווחה את דלת הצריף. טומי היה הקצין הבריטי היחיד שהייתה בו טיפת רגישות. "יש משלוח חדש של כלי עבודה שנמצא בעיר הקרובה, אולי תצטרף?" בזמן רגיל היה אלברט 'עף' על ההצעה. כל הזדמנות לצאת קצת מהבסיס הייתה טיול מעניין. אך הפעם לא הייתה לו אפילו טיפת חשק ."עזוב, לא הפעם!" קרא. אך המייג'ור תפס בכתפו, "אני חייב עציר שיעזור לי!" אמר ודחף את אלברט לג'יפ מאובק. טומי התניע, והג'יפ החל לקרטע לאורך הכביש. הכבישים במדבר היו משובשים, לעיתים מלאי חול, כך שהנסיעה התקדמה באיטיות. רק אחרי שעתיים הגיע הג'יפ לפאתי העיירה הבנויה בתי בוץ וקש, שבה רק בנייני הממשל ותחנת הרכבת היו עשויים מאבן. אלברט הביט סביב באדישות. המראה השרה עליו דיכאון. טומי עצר וביקש מאלברט להתלוות אליו לאחד הבניינים, שם המתינו להם ארגזי משלוח עם ציוד, והשניים העבירו אותם אל הג'יפ. המקומיים הביטו לעבר הקצין והאסיר עם הבגדים המפוספסים, זה לא היה מחזה נדיר. "אני צריך לחתום על המשלוח ולאשר כמה טפסים, ייקח לי עוד זמן!" אמר טומי. "אולי תרצה לקפוץ לתחנת הרכבת? היא מעבר לכביש, אולי תספיק לראות שוב את חבריך, אם הרכבת עדיין לא נסעה", אמר טומי. לא היה לאלברט שום חשק לעבור את הפרדה הקשה בשנית. "מה שתחליט", אמר טומי. "אם אתה לא פה, אתה שם בכניסה לתחנה!"
אלברט פנה לתחנה באיטיות. בתחנה עמדה רכבת ענקית, הרציפים היו ריקים. כמה חיילים וסדרנים זירזו את אחרוני האנשים לעלות אל הרכבת. הרכבת הייתה עמוסה באנשים, חלקם אף עמדו על המרפסות בין הקרונות. הרעש היה מחריש אוזניים. צפירת הקטר שעומד לצאת הקפיצה את אלברט. הוא רץ לאורך הרציף, מנסה לראות מישהו מוכר. מאחד הקרונות הבחין בחבריו. הוא נפנף לעברם לשלום. נראה שגם הם הבחינו בו. גיורא נראה ביניהם, מנפנף בידיו וצועק לעברו משהו. אך אלברט לא שמע דבר.
הקטר צפר בשנית, והרכבת החלה לנוע באיטיות. אלברט התיישב על ספסל, מביט על הקרונות החולפים לאיטם. אבל לפתע הוא שמע את צעקותיו של טומי: "אלברט!! אושרה חנינה נוספת! רוץ!" אלברט ישב מכונס בעצמו. "רוץ!" צעק טומי. "רוץ!" אלברט נעמד והביט לעבר טומי כלא מאמין. לפתע הכו במוחו דברי המייג'ור כמו אלף פטישים. הוא הסתובב והתחיל לרוץ במהירות ובכל הכוח. "יותר מהר!" צרח טומי. הרכבת הגבירה מהירות. גיורא הביט בעיניים קרועות לרווחה במתרחש ברציף. הוא נתלה על חלון הקרון וזעק לעבר אלברט: "רוץ אלברט!" ואלברט רץ את ריצת חייו. "קפוץ!" צרח גיורא. אלברט קפץ… ידיו אחזו בזרועותיו של גיורא, חבריו משכו אותו למעלה עד שהתיישב לצידם על הרכבת בדרך הביתה.
התורה מלמדת אותנו שאף אחד לא נשכח, ולעולם ישנה הזדמנות לתיקון גם בדרכים לא צפויות וגם ב'רגע האחרון' בפרשה שלנו, מסופר על אח שנפטר בלא שהותיר אחריו בנים ובנות, כאשר נראה לכאורה שאבד זכרו מעם ישראל. אך לא! התורה דורשת מאחיו שייבם את אשת המת ובדרך זאת יהיה זכר ושארית לנפטר על ידי הבן הנולד ולתת לו את הסיכוי האחרון לזכר בעם ישראל.
