השמש טיגנה ללא רחם את דיונות החול של מדבר מוה'דיב, כל בעל חיים שפוי כבר מזמן התחפר מתחת לסלע מזדמן כדי לנסות להימלט מגל החום הקיצוני. לכן אפילו העקרבים זקפו גבה למראה מוסטפה כמאל והגמל מבוססים את דרכם בחול הרותח. מוסטפה הוריד את הכאפייה ספוגת הזעה שלו מראשו ופרס אותה על צוואר הגמל. מנרתיק עור דהוי הוא הוציא כאפייה אחרת ועטף בה את ראשו בתנועה סיבובית. הכאפייה הרטובה תתייבש תוך כמה דקות ואז הוא יוכל להחליף אותה בזו שעל ראשו וחוזר חלילה.
מוסטפה היה חדור מטרה להגיע בכל מחיר אל 'מדינת אל וואהם', העיר האבודה שאגדות שונות נתלו בה ונלחשו בין עוברי המדבריות. כבר שלושה ימים ושלושה לילות הוא רכב בכיוון, מסתמך על מפה עתיקה ובלויה שהשיג בדרך לא דרך. על פי המפה העיר האבודה של אל וואהם משופעת באוצרותיו הגנוזים של הווזיר ג'ום ג'אבר. "הנווד האמיץ שיזכה בהם" הבטיחה המפה: "לא יידע עוני ומחסור לעולם, בניו וצאצאיו יהיו חלק משושלת של עשירים מופלגים".
ההבטחות החד משמעיות מילאו את לבו של מוסטפה בתקווה וגרמו לו להמשיך לחפש אחר המקום למרות תנאי מזג האוויר הקשים. במהלך הדרך הוא פגש בשייח' זקן וכפוף שהציג את עצמו בשם חאג' עלי. הם החלו לשוחח ועצרו בצד על מנת לחלוק פיתה גדולה ורכה. הם לגמו בזהירות מנאדות המים שלהם, כל טיפה יכולה להיות ההבדל בין דרך מוצלחת לצמא משתק.
מוסטפה שיתף את חאג' בסיבת שיטוטיו ברחבי המדבר הצחיח. חאג' הקשיב לו בריכוז ובגביני עיניים מכווצים, לבסוף הוא ליטף את זקנו המקורזל ואמר: "בני אל לך להתפתות לסיפורי בדים ולאגדות כזבים. אם ברצונך לדאוג למשפחתך, חזור אליהם כמה שיותר מהר. הדבר הכי טוב שאתה יכול לעשות למען ילדיך, הוא להיות שם בשבילם". מוסטפה התעצבן: "מה אתה מבין?! אני שוחחתי עם אנשים שחזו במו עיניהם בעיר האבודה של אל וואהם, הם חזו בקירות הבדולח ובפיתוחי הזהב שבשעריה. רק תכנון לא נכון של המשאבים וחוסר ידע בטיפול בגמלים, מנעו מהם להגיע לעיר!".
חאג' עצם את עיניו בתערובת של ייאוש ותקווה: "אני את אשר על לבי אמרתי, אתה המשך בדרכך והלוואי שרגליך יישאו אותך אל ביתך כמה שיותר מהר", איחל לו בעיניים חצי עצומות. "אמן, עם השלל שיהיה בידיי!", מיהר מוסטפה להוסיף. הם ארזו את צרורותיהם ונפרדו איש איש לדרכו. מוסטפה כמאל והגמל המשיכו במסעם המפותל בדרך אל העושר. במשך שבועיים תמימים צעד מוסטפה, מנווט בעזרת ההוראות הבלתי קריאות של המפה ובעזרת כוכבי השמיים המנצנצים. מלאי המזון והמים שלו התדלדל באופן דרסטי וכוחותיו הלכו והתמעטו.
כאשר כבר עמד להסתובב ולחפש מקום יישוב על מנת לחדש את מלאי האוכל והמים שברשותו, עקץ אותו עקרב בעקבו. הוא שלף את חרבו המעוקלת, קצץ אותו לשניים בחמת זעם ואז הגיע הכאב. גל של צמרמורות ועקצוצים שטף את גופו והוא קרס על החול הלוהט. הגמל הביט בו כמרחם אך לא עשה דבר כדי לסייע לו. מוסטפה זחל לעבר נאד המים שלו ושפך מעט על מקום העקיצה, זה לא שיפר את המצב כהוא זה. "מדוע יצאתי להרפתקאה הנוראית הזאת?", ייבב אל השממה. "הזקן צדק, הייתי צריך לשוב על עקבותיי, מדוע לא הקשבתי לו?", ביכה את מר גורלו.
מתוך הכאב המשתק, נצנוץ אור במרחק צד את עיניו. הוא הסב את מבטו אל עבר מקור האור ונשימתו המקרטעת נעתקה מאפו. באופק הוא ראה בבירור מחזה מרהיב שלא היה יכול להיות שום דבר אחר חוץ מהעיר האבודה של אל וואהם. היופי הימם אותו ולרגע הוא שכח שכל גופו עולה בלהבות הכאב, מוסטפה כמאל גרר את עצמו אל עבר הגמל והניח רגל על הרכובה בניסיון לקפוץ על גב האוכף. כאב משתק התפוצץ בעקבו והעולם השחיר סביבו.
כשפקח מוסטפה את עיניו הוא מצא את עצמו מביט בבד לבן מקושט במחרוזות צבעוניות. "ברוך הבא בצל קורתנו הצנועה!" בירך אותו קול צרוד. מוסטפה הביט אל עבר הקול וראה את חאג' עלי המחויך מגיש לו קערת נזיד מהבילה. "איפה אני?" קרקר מוסטפה. חאג' בדק את התחבושת על רגלו והשיב: "אתה במאהל של משפחת עלי, כעובר דרך תקבל פה אירוח כיד המלך עד שתתחזק ותוכל לעמוד על רגליך. מדוע לא הקשבת לי כאשר הפצרתי בך לשוב למשפחתך?".
"אתה לא מבין חאג'!" התרגש מוסטפה, "ראיתי את העיר האבודה של אל וואהם! ראיתי אותה במו עיניי!". חאג' עלי חייך חיוך עצוב והבריש את שפמו: "לא ראית כלום. אתה נעקצת על ידי עקרב אל אספר, המין הקטלני ביותר שידוע לאדם. יש לך בכלל נס שאתה יושב כאן ומדבר. עקיצת העקרב הזה גורמת לעיתים להזיות קשות, לכן הרשה לי בבקשה לפקפק בהנחה שראית משהו יוצא מגדר הרגיל. אגדת העיר האבודה של אל וואהם, נכתבה על ידי שבטים בדואים באזור, על מנת למשוך לפה שיירות של אספקה מפעם לפעם ולמכור מזון ומים למחפשים המסכנים. כפי שאמרתי לך, על מנת לדאוג למשפחתך, הכי טוב שתעשה את זה מקרוב, בלי לצאת להרפתקאות מסוכנות וחסרות שחר…"
"אני עדיין בטוח שראיתי את העיר האבודה של אל וואהם!" התעקש מוסטפה, אבל חאג' עלי הבליע חיוך מתחת לשפמו. "הייתי בטוח שעקשן כמוך לא יוותר בשום מחיר" אמר והצביע על מטפחת לבנה שאותה פרש מול עיניו של מוסטפה. "הנה כאן תוכל לראות את העקרב שביתרת עם החרב שלך בחמת זעם, זאת ההוכחה שצדקתי ומראה העיר האבודה של אל וואהם אינם אלא הזיות שנגרמו בגלל עקיצת העקרב…" מוסטפה הביט בו בתדהמה, ועוד לקח לו מספר ימים להאמין שחלום חייו למצוא את העיר האבודה התנדף כעשן ברוחות המדבר…
אפשר ללמוד דרך הראש, ולהחכים מניסיונם של אנשים חכמים ובעלי נסיון. ואפשר כמובן ללמוד בדרך הקשה. אבל הבחירה היא בסופה של דבר בידיים שלנו, האם נבקש עצה טובה, נקשיב ונלמד. או שנתעקש שאנחנו הכי חכמים יודעים ומבינים, ונצטרך לשיעורים שיצרבו לנו בבשר…
