בית הלבנים הישן והקטן שהיה בפאתי הרחוב, סבל מהזנחה מתמשכת של עשרות שנים. הרעפים שבקומה השנייה היו שבורים וגשם דלף מהם בקביעות, החלונות היו שבורים ורק דבק נייר ישן ובלוי החזיק את השברים שלא יפלו ממסגרת החלון. בקומה השנייה גרו סוהו ודיאנה, זוג ציירים מבוגרים שהפעילו במקום סטודיו לציור. ילדים לא היו להם ובדי הציור והמכחולים היו כל עולמם. עם ההזנחה והגשם הם עוד הסתדרו, עד שהגיע הקור המקפיא בעיצומו של החורף שחדר לעצמות והפיל את דיאנה למיטה עם חום גבוה כבר שבוע ימים. סוהו המודאג הזמין את הרופא שבא לסטודיו הישן והמתפורר, העיף מבטים ימינה ושמאלה, בדק היטב את דיאנה. ולבסוף קבע: "היא סובלת מדלקת ריאות חריפה במיוחד", אמר לסוהו בסוף הבדיקה. "מה הסיכויים שלה לשרוד את הדלקת הזאת, אדוני הרופא?" שאל סוהו ואילו הרופא השיב: "בעיקרון אחוזי ההישרדות הם אחת לעשר, אבל משום מה המשפטים שהיא מלמלת תוך כדי שהיא קודחת, מראים שהיא לא חושבת שתחלים מהדלקת הזאת. האם יש משהו שיוכל להעסיק אותה ולהסיח את דעתה?"
"החלום הישן שלה היה לנסוע למפרץ נפולי ולשבת לצייר אותו בשעות השקיעה, אבל לצערי עוד לא הצלחתי להגשים לה אותו…" אמר סוהו במבוכה. "אני אעשה את כל שהמדע יכול לעשות, אבל תדע לך כלל: בכל פעם שהחולה מתחיל את הספירה לאחור, יכולת הריפוי של התרופות יורדת בחמישים אחוז. אבל אם תצליח להסיח את דעתה, אני מבטיח לך סיכוי של אחת לשבע שהיא תשרוד את הדלקת החריפה הזאת…"
סוהו המודאג נכנס לחדרה של דיאנה, היא שכבה במיטתה כשפניה לעבר החלון השבור כשלפתע שמע את קולה. הוא התקרב למיטה ושמע אותה סופרת לאחור בשקט, הוא התקרב לחלון והביט החוצה מה כבר יש לספור שם? הרוח שרקה בעוז בחצר הריקה, רק צמח הקיסוס הישן שטיפס על הקיר נשאר ערום על הקיר ועל הענף הצמוד לחלון נשארו עלים ספורים. "מה את סופרת שם?" שאל סוהו. "נשארו שישה עלים בלבד…" אמרה דיאנה בשקט. "הם ממש נושרים מהר בגלל הרוח העזה, ברגע שינשור העלה האחרון אני גם אצטרך ללכת…" אמרה בלחישה.
"מה הקשר בין עלי הקיסוס להחלמה שלך? יש לך סיכויי החלמה טובים במיוחד, נסי להתאושש ולאכול קצת מרק חם. אני רוצה לצאת לעבוד קצת", אמר סוהו כשבידיו לוח הרישומים והמכחולים. "אני לא רוצה שום מרק", התנגדה דיאנה, "אני רוצה לראות את העלון האחרון נושר ואז אני אצטרך גם ללכת…" אבל סוהו התנגד בתוקף. הוא אחז בחבל התריס הישן והוריד את התריס למטה. "תבטיחי לי שלא תעלי את התריס בחזרה, עד שאחזור מאוחר יותר…"
"תודיע לי כשתחזור", אמרה דיאנה כשהיא מותשת, עצמה את עיניה ונרדמה. למחרת בבוקר נכנס סוהו לחדר, הניח בפינת החדר את תיק הציור שלו ונאנח. דיאנה פקחה את עיניה וכשראתה אותו, דרשה ממנו. "פתח בבקשה את התריס, אני רוצה לראות האם נשרו כל העלים…" סוהו הרים את התריס באחת, כמעט כל העלים נשרו מלבד שני עלים עקשניים שנאחזו בקצה הענף. "אלו העלים האחרונים…" אמרה בחולשה. הגשם והרוחות המשיכו להצליף בחלון במשך כל היום, עד שירד הלילה. למחרת בבוקר פקחה את עיניה, שני העלים עדיין היו שם נאחזים בכל כוחם בקצה הענף.
"תביא לי בבקשה מרק עוף חם", ביקשה מסוהו. שמשום מה, השתעל בחוזקה בשרשרת. הוא מזג לה מהמרק החם בשארית כוחותיו, ולאחר מכן נשכב במיטתו בחולשה. כמה דקות לאחר מכן הגיע הרופא, בדק אותה והיה מרוצה מהתוצאות. "בטיפול טוב, תצליחי להתגבר על הדלקת", אמר בעידוד, "אבל כעת עליי לבדוק את סוהו, כמדומני שגם הוא קיבל דלקת ריאות חריפה והחום שלו מטפס לגבהים…" הוא ניגש למיטתו של סוהו ופניו קדרו. "אצטרך לבקש שיפנו אותו לבית חולים, מצבו גרוע מאוד. הוא שוכב במיטתו כשבגדיו ונעליו רטובים וקפואים כקרח, איפה הוא היה שהגיע למצב שכזה?"
"איני יודעת, אני רק יודעת שאמר שעליו לסיים עבודת ציור דחופה אתמול…" השיבה דיאנה. חצי שעה לאחר מכן, הגיעו לקחת אותו לבית החולים. הם הרימו את התיק שהיה לצידו וממנו נפלו פנס, פלטת צבעים בצבעי ירוק וצהוב וכמה מכחולים מפוזרים. "היכן הוא היה בלילה האחרון?" שאלו האחים את בעל הדירה שהתגורר בקומה מתחת. "כאן, כל הלילה…" השיב בעל הדירה ומשך בכתפיו. "אתם רואים את העלים שם מול הבניין, אתם לא שואלים את עצמכם איך הם לא זזים מעוצמת הרוחות? אתם רואים את הסולם המיותם שעומד שם נשען על הקיר? כל הלילה עמד שם סוהו על הסולם וצייר על הקיר מייד לאחר שנשר העלה האחרון…"
*
מסירות והקרבה, הן מילות המפתח כאשר אנחנו רוצים לנצח את הבלתי אפשרי. בחג הפסח אנו רואים את מסירות נפשם של עם ישראל, כאשר הם לוקחים את השה – אלילם של המצרים וקושרים אותו למיטותיהם למען ידעו ויראו כולם שבזמן החג הם יקריבו אותו כקורבן פסח. למרות החשש הגדול מהמצרים, מסרו בני ישראל את נפשם למען ציוויו של הבורא ועשו כמצווה עליהם ובזכות מסירות הנפש שלהם, זכו לצאת מארץ העבדות והשעבוד בדרכם לארץ המובטחת.