בכפר קטן שניצב על גבעה גדולה בארץ רחוקה, התגורר שבט מבודד שהיה במשך שנים מושא לקנאתם של השבטים בסביבה. אנשי השבט חיו רוב הזמן בשלום ובשלווה, מתפרנסים מחקלאות ומסחר זעיר ורחוקים מכל המחלוקות והסכסוכים שאפיינו את השבטים שמסביב.
אבות אבותיהם הורישו להם מסורת מיוחדת כשבנו במרכז הכפר את היכל האחדות והאהבה הגדול. היה זה מבנה יפה ומרהיב שניצב על ראש הגבעה, והוא שימש כלב הפועם של הכפר. זקני הכפר וחכמיו ניהלו את המקום בתשומת לב קפדנית. היו להם טקסים וריטואלים קבועים שנועדו להזכיר לכולם את עקרונות השלום והאהבה, ובזמנים קבועים היו מתכנסים כל אנשי המקום כדי להתחבר להתאחד ולהיזכר בערכים המשותפים שלהם ובדרך שהתוו להם אבותיהם הקדומים.
כאשר התעורר ויכוח או התגלע חיכוך בין תושבי הכפר, הם היו עולים לראש הגבעה כדי לפתור את ענייניהם בעזרתם של הזקנים והחכמים שידעו להזכיר לכולם מה באמת חשוב בחיים המשותפים שלהם, ועד כמה האחדות, השלום והאהבה הם שנותנים לכפר את חוסנו המיוחד.
קרו גם מקרים ששבטים תאבי כוח ניסו לכבוש את הכפר, אולם התושבים המאוחדים ידעו להילחם בהם בעוז, ובהשראת ועצת הזקנים שבהיכל הם הצליחו להביס את אויביהם פעם אחר פעם.
תושבי הכפר ידעו להעריך זאת, והיכל האחדות והאהבה היה להם למקור של גאווה והשראה גדולה.
שנים עברו, דורות חלפו, ולאט לאט חדרו רוחות אחרות אל הכפר. המסחר עם בני הכפרים והשבטים האחרים שבאזור והמפגשים איתם חלחלו והשפיעו, והתרבות הלוחמנית והאגרסיבית של בני הסביבה החלה לחדור גם פנימה, אל תוך הכפר השלֵו.
מריבות פרצו, ויכוחים התלהטו, לשונות רעות הפיצו שמועות, גדרות נבנו, חומות הוצבו, ואט אט תחושת האחדות והסולידריות הלכה והתפוגגה. ההשפעה של זקני ההיכל הלכה ופחתה, ואף שהטקסים המשיכו להתקיים, וההתכנסויות הקבועות עדיין משכו המונים, זה כבר ממש לא היה אותו דבר. אפשר היה להבחין כי המעגלים אינם מאוחדים. האנשים עמדו בקבוצות נפרדות סביב ההיכל כשכל אחד עומד אך ורק בחברת בני הקבוצה 'שלו', ואת הרגשות השליליים של השנאה, הקנאה והתחרות שחדרו לכפר אפשר היה להרגיש היטב.
ההיכל איבד את זוהרו, ולמרות יופיו החיצוני הוא הפך לסוג של אנדרטה לזכר ימים טובים יותר. גם הזקנים כבר לא ממש הצליחו להשפיע על העם שהעז להתריס כנגדם ולטעון שהם תופסים צד בסכסוכים פנימיים מסיבות אישיות. ואף שהיו כמה אנשים חכמים שניסו לזעוק ולהתריע על אובדן החזון, הדרך והערכים, ועל הסכנות של ההשפעות הזרות שפוגעות בחוסן וביכולת לעמוד כאיש אחד מול אויבים עתידיים, איש לא הקשיב להם, והמצב רק הלך והחמיר.
לא חלפו שנים ארוכות, והאויבים שמסביב, שזיהו את החולשה שפגעה באנשי הכפר, ניצלו את נקודת התורפה שלהם, ואחרי מאבק ממושך נפל הכפר בידי האויבים, וההיכל המדהים הפך לערמה גדולה של אבנים שבורות שרופות.
כמה זקנים שנותרו בחיים אחרי החורבן הגדול, תלו שלט גדול בחזית ההיכל ההרוס:
"על שנאת חינם חרב היכלנו!"
בימים אלו אנו מתאבלים על חורבן המקדש שנחרב בגלל שנאת חינם. תפקידו של המקדש הוא לאחד ולחבר את עם ישראל כולו, כאשר הם מרוכזים סביב הרעיון המרכזי של בית המקדש כמקור להשראת השכינה בישראל. רק האמונה בבורא ועבודת ה' הן מה שמחבר את עם ישראל כולו לחטיבה אחת מאוחדת, והמקדש הוא המרכז שבו מתבצעת עבודת החיבור.
אך כאשר עם ישראל אינו מאוחד, והוא נעשה מפולג ומסוכסך, בית המקדש כבר לא מצליח לחבר ביניהם, והקב"ה לא נוכח בחייהם בצורה עמוקה ופנימית, וממילא החוסן של העם כולו נסדק. ועל כך אמרו חכמינו ששנאת חינם היא הסיבה המרכזית לחורבן המקדש.
אם אנחנו רוצים לתקן ולראות שוב את בית השם מתנוסס בגאון לעיני כל העמים, עלינו להתאחד, להתחבר ולהרבות אהבה ושלום גם עם אלו שלא חושבים כמונו.
יהי רצון שנזכה לכך במהרה בימינו באהבה גדולה.