החברים של ז'אק היו ללא ספק אנשים מפוקפקים. תמיד הם היו צרודים מצעקות, על ראשם הייתה ערמת שיער סבוך ומלא קשרים. לחלק מהם הייתה חסרה שן או עין, לאחרים הייתה רגל מעץ, אבל כולם הקפידו להסתובב כשהם נושאים חרב חדה או אקדח ישן. ולמרות כל זאת – היה להם לב מזהב, ובדרכם שלהם הם אהבו את ז'אק ופרשו עליו את חסותם מאז שהיה ילד קטן.
ז'אק, היה נער חייכן ונעים, שגדל כל חייו על סיפונה של אניית 'שן הלוויתן' – אניית שודדי ים שהסתובבה במרחבי האוקיינוס ההודי. אף אחד על הסיפון לא טרח להסביר לז'אק איך הוא הגיע לאניית השודדים הידועה לשמצה, וגם ז'אק מצידו לא שאל הרבה שאלות. התעלומה לא הטרידה אותו מכיוון שהחיים על האונייה מבחינתו היו נפלאים ומלאי הרפתקאות והוא שמח בהם מאוד.
"ז'אק!" נשמעה הצעקה הקבועה ברחבי האונייה. "ז'אק… בוא הנה, נער צעיר!" לקח לז'אק כמה דקות עד שהבין שהצעקה מגיעה מכיוון התורן המרכזי. אחרי כמה דילוגים וקפיצות על החבלים העבים בדרך למעלה, ניצב ז'אק מול המלח הזקן מקלורן. "אני מקווה שלא קראת לי כי סתם השתעממת כאן", אמר ז'אק וקרץ לעברו של מקלורן. "האמת שזה רעיון לא רע, אני אזכור להשתמש בזה…" חייך מקלורן. "עכשיו תקשיב לי, השמיים לא נראים טוב וככל הנראה מחכה לנו סערה גדולה הלילה… אני צריך שתרוץ להעיר את הקפטן ותדווח לו על הסערה המתקרבת". רק אחרי שהתעקש ז'אק להסתכל בעצמו במשקפת והשתכנע שאכן סערה גדולה מתקדמת לעברם, הוא ניגש לחדרו של קפטן האונייה רינגולד. בלי גינונים מיותרים ז'אק התפרץ לחדר ועדכן את הקפטן במצב הסערה המתקרבת.
כעבור כמה שעות התחזיות התממשו – רוחות חזקות וגשמים החלו להכות בלי רחמים באנייה הישנה שהיטלטלה מצד לצד. גם המלחים והשודדים הקשוחים ביותר ניצבו חסרי אונים אל מול כוחו האדיר של הים. בשעות כאלה – כשאף אחד לא מצליח לישון, וכולם סובלים מטלטולים וכאבי בטן נוראיים – היו כל השודדים מתאספים סביב 'מתי הזקן' ומקשיבים לסיפורים העתיקים שלו על הים. תוך דקות בודדות היו כולם מרותקים לסיפור ואף אחד לא זכר את הסערה הנוראה שמתחוללת בחוץ.
למתי הזקן היו סיפורים רבים שעברו בין השודדים במשך שנים ארוכות, הסיפור החדש ביותר שלו היה בן שלוש מאות שנה לפחות. בכל פעם אחרי שהסערה הייתה חולפת והשגרה הייתה חוזרת לאונייה, ז'אק היה ממשיך להרהר בסיפורים של מתי עוד מספר ימים. מדי פעם, כשהסקרנות גברה עליו – היה ז'אק אוזר אומץ ומציק לו בשאלות. "זה נכון שהאי בוואד קיים עד היום? איך הצליח קפטן רוי להיחלץ משיניו של הכריש האכזר? מי האחרון שראה את האוצר של ג'ים בן המלך? ועד כמה רחוק מפרץ סאן?…" מתי הזקן, שחיבב את ז'אק, היה עונה לו ברצינות על כל שאלה ומוסיף מדי פעם כמה פרטים חדשים שז'אק עוד לא הכיר. אחרי שסקרנותו של ז'אק הייתה באה על מקומה, הוא תמיד היה מוסיף שאלה נוספת – "ו… זה הכל היה באמת? או שזה פשוט סתם סיפור?"
השנים חלפו וז'אק הפך למלח מיומן ומקצועי. במשך שנותיו בים ז'אק חשב שהוא מכיר כל פינה במרחבי האוקיינוס, לכן הוא היה מופתע כשראה לפתע מבעד למשקפת אי לא מוכר. "יבשה! יש יבשה ממערב!" הכריז ז'אק בכל כוחו ממקומו על התורן. המלחים לא האמינו בהתחלה וחשבו שהוא מהתל בהם מתוך שעמום, אבל בתוך זמן קצר נגלה לעיני כל השודדים על הסיפון אי חדש שאף אחד לא הכיר קודם. לאחר כמה דקות של תדהמה, הכריז הקפטן בקולו הצרוד: "הגאים לשמאל! לקפל מפרשים! אנחנו מתכוננים לעצירה!" בן רגע חזרה האנייה להתמלא בצעקות ופעילות תוססת של צוות השודדים. ככל שהתקרבו אל עבר האי ההתרגשות על הסיפון גדלה. ז'אק מתח את צווארו ככל יכולתו, ולא הסיר לרגע את המשקפת מעיניו – מנסה לגלות יותר על האי החדש.
"נו, ז'אק…" הקפיץ אותו קולו של מתי הזקן שלפתע נעמד לידו על התורן הראשי. "אני חושב שקיבלת תשובה לשאלה שהציקה לך תמיד…" אמר ולקח את המשקפת מידיו של ז'אק והתבונן לעבר האי. ז'אק לא הבין על מה מתי הזקן מדבר. "כן, בוודאי!" הכריז ז'אק בביטחון ואילו מתי חייך: "תתכונן ז'אק ידידי, הסיפורים הישנים שלנו עומדים לקבל היום פרק חדש… עכשיו אתה רואה במו עיניך שאלו לא היו סתם סיפורים, והמעשיות הישנות והעתיקות הפכו פתאום למציאות!"
*
סיפור יציאת מצרים הוא לא רק זיכרון של מאורעות העבר שקרו לנו לפני שנים כעם. המהלך הגדול שהתחיל ביציאת מצרים לא נעצר אף פעם והוא ממשיך להתרחש גם בימינו, עד שנגיע אל התכלית והמנוחה. לכן חז"ל מלמדים אותנו "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". מכיוון שכל אחד ואחד מאיתנו הוא שותף אמיתי שיש לו חלק בלתי נפרד בתהליך המאורעות של יציאת מצרים.
