מנחם היה איש נחמד ואחרי שיפוץ קטן שערך בדירתו, החליט לצבוע מיוזמתו האישית את דלת חדר המדרגות של הבניין. אלא שדבר אחד חשוב הוא שכח: לשים פתק על הדלת שהיא צבועה בצבע טרי – וכבר באותו יום התלונות והתביעות החלו לזרום לעברו. חנה, השכנה מהקומה העליונה טענה שהחצאית החדשה שלה נצבעה בצבע החדש והוא לא יורד בכביסה. ואילו אודי השכן מקומת הכניסה טען שהבן שלו חזר מבית הספר כשהתיק החדש שלו מלא בצבע. שניהם תבעו את הנזקים ממנחם, שטען שהוא בסך הכול רצה לעשות טוב לשכנים ואין סיבה שהוא ישלם את הנזקים. מה דעתכם, האם מנחם חייב בתשלום?
מעיינים בספרים ולומדים לפסוק הלכה או משפט: שולחן ערוך 'חושן משפט' סימן ת"י סעיף א'. סימן תט"ז בספר 'מאירת עיניים' סעיף קטן ב' בדין: 'החילוק בין אש לבור'.
תשובה לשאלה "מי מחטט בזבל" (שאלה מס' 721)
תקציר השאלה השבועית: אבי אהב לחטט בזבל ולחפש מציאות, באחד הימים הבחין אבי באחת החצרות בפח גדול שהיה מלא בספרים ישנים. הוא נכנס פנימה פתח את הפח וגילה בתוכו אוסף גדול של ספרים ישנים, הוא העמיס את הכול על הרכב שלו ובדק הכול בבית עד שגילה ספר היסטורי עתיק בעל ערך גדול. למחרת בבוקר הוא מכר לסוחר עתיקות את הספר בסכום של עשרים אלף שקלים. אלא שלאחר כמה ימים נכנס בעל הספר לחנות של סוחר העתיקות ולתדהמתו הוא רואה את הספר שבבעלותו, עומד על המדף למכירה. הוא הגיע לאבי ודרש ממנו את הכסף שקיבל תמורת הספר. "מי הרשה לך להיכנס לחצר שלי ולקחת את הספר?" אבל אבי טוען: "בכל מקרה הספר היה הולך לפח, אז מה אכפת לך שלקחתי אותו?" מי צודק לדעתכם?
תשובה בקצרה: אבי חייב לשלם לבעל הספר את כל הסכום שקיבל תמורתו.
תשובה בהרחבה: הגמרא (מסכת 'בבא מציעא' דף כ"ה עמוד א') קובעת שדבר שהונח באשפה שמיועדת לפינוי הוא 'אבדה מדעת' שמשמעותה שהבעלים היה מעוניין להיפטר מהחפץ הזה, או שלא התכוון לאבד אותו אבל יש סיכוי סביר שהחפץ יאבד ללא שתהיה לו שליטה על זה ולכן זה נחשב כ'אבדה מדעת'. ישנם חלק מהראשונים (דעת בעל הטורים) ש'אבדה מדעת' כמוה כהפקר ולכן המוצא זוכה בה ואינו צריך לחפש אחר הבעלים ולהשיב להם את האבדה. וזאת גם דעת הרמ"א (שולחן ערוך 'חושן משפט' סימן רס"א סעיף ד'). אבל הרמב"ם טוען ש'אבדה מדעת' אינה נחשבת כהפקר, אלא שרק לגביה יש חידוש שנתחדש בכך שהמוצא אינו חייב לטרוח לחפש אחר הבעלים ולהשיב להם את אבדתם. אבל אסור לקחת אותו לעצמו מכיוון שהחפץ אינו נחשב כ'הפקר' וזאת דעתו גם של בעל ה'שולחן ערוך'.
ולכן אפשר לומר שהמקרה שלנו תלוי במחלוקת ה'שולחן ערוך' והרמ"א, אבל המקרה שלנו הוא קצת שונה מכיוון שכל בסיס המחלוקת ביניהם הוא לגבי 'אבדה מדעת' שמונחת ב'רשות הרבים' אבל במקרה שלנו הפח הוא בחצר פרטית שמוגדרת כ'רשות היחיד' ולכן קיים סיכוי שבעל הספרים יחליט פתאום להוציא אותם מהפח, ומעשים שבכל יום קורים שאנשים נזכרים פתאום שזרקו בטעות משהו חשוב לפח האשפה והם מוציאים אותו לפני הפינוי ולכן במקרה שלנו לכל הדעות היה אסור לאבי לקחת את הספרים מהחצר.
ישנה סיבה נוספת לחייב את אבי בתשלום
עצם העובדה שהספר שווה סכום כזה גבוה, היא זאת שמחייבת את אבי להחזיר את הכסף לבעלים. כיוון שברור לנו שאם הם היו יודעים שהספר שווה כל כך הרבה כסף לא היו משליכים אותו לאשפה, כיוון שמבחינה הלכתית אדם שזרק חפץ לאשפה בטעות הדבר נחשב כ'הפקר בטעות' שאינו נחשב להפקר (דעת ה'תוספות' מסכת פסחים דף נ"ז) ולכן אבי חייב לתת לבעלים את הכסף עבור הספר ולהשיב לו את שאר הספרים.
האם הוא יכול לתבוע את הספר בחזרה מסוחר העתיקות?
בעל הספרים יכול לתבוע מאבי את הכסף שקיבל תמורת הספר, אבל אינו יכול לתבוע את הספר מהסוחר עצמו. מכיוון שיש 'תקנת השוק' שעשו חכמים לגבי אדם שקונה חפץ גזול מאדם שאינו מפורסם כגזלן שלא ייקחו ממנו את הגזלה ורק ישלמו לו את מה ששילם עבור הגזלה שקנה
