עבדול כרים עבד כפועל חקלאי בחוותיו הגדולות של האמיר חתאם, הוא התגורר בעמק יפה שהיה מכוסה בעצי פרי וגר בבית קטן בקצה העמק. עבדול מעולם לא קיבל כסף בעד עבודתו אצל האמיר אלא רק בדים ותבואה שהספיקו לצרכי המשפחה בסחר חליפין. על כסף הוא שמע, אבל מעולם לא ראה אותו ולא ידע את ערכו האמיתי.
באחד הימים היה האמיר כל כך מרוצה מעבודתו, עד שהעניק לו בשכרו עשרים קראן (כעשרה שקלים). עבדול התבונן במטבעות הכסף שבידיו והיה מרוצה, הוא חזר הביתה והניח את המטבעות המצלצלות על השולחן. "בואי אשתי!" קרא בחדווה. "בואי ותראי איזה אוצרות נתן לי היום האמיר בשכרי!"
האישה הגיעה והתרגשה למראה הכסף, אבל מיד שאלה: "מה נעשה עם הכסף? מה נוכל לקנות איתו?" ועבדול הציע: "האמיר כמחווה על עבודתי נתן לי יום חופש שאוכל לבחור איזה יום שארצה במתנה, אולי אעשה את דרכי לעיר משהד המרוחקת כעשרה קילומטרים מכאן ואקנה לכם מה שתרצו בכסף?"
"זה רעיון נפלא!" זהרו עיניה של האישה וגם הילדים צחקו באושר. "אני רוצה חתיכת בד משי לשמלה חדשה!" ביקשה האישה וגם הילדים ניגשו אליו: "אבא, אנו רוצים נעליים חדשות!"
"מחר בערב תקבלו את מבוקשכם!" הבטיח עבדול ועלה לישון על יצועו, למחרת בבוקר הוא קם מוקדם ועשה את דרכו לעיר משהד. כשנכנס פנימה לתוך העיר, הוא הסתחרר למראה שפע הצבעים והריחות העזים, הוא הסתובב ברחובות ועבר בין הדוכנים עד שהגיע לאזור שבו מכרו משי. הוא נכנס לאחת החנויות ואחרי הרבה התלבטויות הוא בחר חתיכת משי מבריקה שאשתו הייתה אוהבת, עם רקמה נהדרת. "את החתיכה הזאת אני רוצה לקחת? כמה היא עולה?" אמר לבעל החנות. "אתה לקוח חדש ולכן אעשה לך מחיר מיוחד, תשלם לי עבורה רק כמאתיים קראן מאחרים הייתי דורש הרבה יותר…"
"מאתיים קראן?" חזר אחריו עבדול כרים כהד. "אתה מתכוון לאלו?" הוא הוציא מכיסו את המטבעות והראה אותם לבעל החנות. "נכון מאד!" הנהן בעל החנות בשביעות רצון.
"מסכנה אשתי" אמר עבדול כרים לעצמו. "לא חשבתי שזה יעלה כזה יקר!" בעל החנות הביט בו בכעס וצעק: "אם לא היה ברשותך את הכסף, אז מדוע הטרחת אותי לחינם? תסתלק מכאן לפני שאכה אותך מכות נמרצות!"
עבדול יצא במהירות מחנות המשי והלך לחנויות הנעליים, עד ששמע שנעליים חדשות לכל אחד מילדיו עולות בסביבות המאה קראן. הוא יצא מאוכזב מהחנויות ולא ידע להיכן לעשות את דרכו. "מה מעשיך כאן, ידידי?" נשמע פתאום קול, עבדול כרים הביט נכחו והבחין כי הקול מגיע מקבצן זקן שישב בקצה השוק על מחצלת ישנה. "אתה עומד נבוך, ולא יודע להיכן לפנות, האם אני יכול לעזור לך?"
"אין לך איך לעזור לי!" אמר עבדול כרים בתסכול, ובליבו התחרט על ההבטחות שנתן לאשתו וילדיו. "אז אולי תעניק נדבה לקבצן? מי שנותן לעניים, נותן לאל ובוודאי יחזיר לו האל שבעתיים!"
"מכל אלה שפגשתי היום, אתה היחיד שהכי כדאי לי לעשות איתו עסק!" אמר עבדול כרים. הוא הוציא מכיסו את הכסף ונתן עשרים קראן לקבצן ההמום שלא ידע מהיכן נחת עליו הנדיב המופלא. "תתפלל לאל שיעזור לי, כי לקנות משהו לאשתי וילדיי עם הכסף הזה לא אצליח. אם אתה תצליח לקנות לך אוכל בכסף הזה, לפחות עזרתי לך…" הסביר עבדול כרים לקבצן הנרגש.
"אני מבטיח לך שהאל יעזור לך שבעתיים!" הבטיח הקבצן ולחץ בחוזקה את ידיו של עבדול כרים. "רק אמור לי בבקשה את שמך והיכן אתה מתגורר!" עבדול לא חשב יותר מדי ונתן לו את שמו וכתובתו ומיד לאחר מכן עזב את העיר משהד ויצא בחזרה לכפרו.
כשהגיע הביתה, ניגשו אליו אשתו וילדיו ושאלו אותו: "היכן המתנות שהבטחת לנו?" בתחילה שתק עבדול כרים. אבל לאחר שהבחין בדמעות שנקוות בעיניהם אמר: "נתתי אותם לקבצן, מכיוון שהכסף לא הספיק לי לקנות מאומה. הפקדתי אותם בידי האל, על מנת שיחזיר לנו בכפל כפליים…"
"את כל הכסף נתת לקבצן? טיפש שכמוך!" כעסה האישה ומיהרה לארמונו של האמיר חתאם לספר לו על בעלה הטיפש. האמיר שכעס על עבדול כרים שבזבז לשווא את כספו, מיהר להעניש אותו בעבודה כפולה למשך השבועות הקרובים.
שלושה ימים לאחר מכן, הגיע משמר כבוד מלכותי לארמונו של האמיר חתאם. "בתוך הכרכרה ישב המלך חוסיין – מלך פרס. "באתי לראות את הפועל שלך – עבדול כרים!" הודיע המלך לאמיר המבוהל שלא הבין מהיכן הגיע אליו המלך בפתאומיות. עבדול כרים הוזעק מהשדות היישר לארמון האמיר, והמלך קיבל את פניו בחביבות. "זוכר את הנדבה של עשרים הקראן שנתת לקבצן? אני הוא הקבצן שהענקת לו את כל כספך במתנה, ולכן אני רוצה להעניק לך את כל השדות שסביב הכפר, במתנה!" הודיע המלך ופניו של האמיר חתאם החווירו. "דבר נוסף, אעניק לך חתיכת משי יקרה לשמלה עבור אשתך ונעלי זהב לילדיך, מכיוון שאני רוצה שתקיים את ההבטחות שהבטחת להם כבר היום!" אמר המלך ועבדול כרים חייך באושר.
לאחר שעה קלה הגיע עבדול כרים לביתו בליווי שומרי המלך כשהוא שמח ומאושר, והעניק לאשתו ולילדיו את ההבטחות שהבטיח להם. "אבא, מהיכן הגיעו אליך המתנות הללו?" שאלו אותו ילדיו ועבדול כרים השיב: "כשאדם נותן, הבורא הטוב מחזיר לו בכפל כפליים כפי שאתם רואים כיום לפניכם…"
אדם שנותן את כל מה שיש לו מכוח האמונה שלו, פועל בכך נגד הטבע האנושי הבסיסי, ובכך הוא מאפשר גם להשגחה העליונה לפעול עמו באותה הצורה והדרך, מעבר למגבלות הטבע הרגילים.
אפשר לראות זאת בחג החנוכה, כאשר החשמונאים בני מתתיהו כהן גדול מוכנים להילחם במסירות נפש מול כוחות גדולים מהם, רק מכוח קנאתם הגדולה לאמונתם ולקדושת ישראל, הם זוכים לניצחון על טבעי של גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים. כי שבירת גבולות הטבע בתוך האדם, מביאה להנהגה עליונה שגם היא מעבר לגבולות הטבע.
