אלדד ניסה להזיז את ידיו הכפותות, אך ללא הועיל. החבלים ההדוקים חרצו בבשרו עד זוב דם. שני החיילים לבושי המדים והקסדות השחורות רכבו מלפנים, לצידם השתרך סוס שלישי שעל גביו אלדד הכפות. "הנציב ליסיאס יהיה מרוצה מאוד. לא בכל יום נתפס מורד יהודי עם כלי נשקו. אני מקווה שנקבל העלאה בדרגה או לפחות חופן דרכמות מצלצלות", צחקק הרוכב הימני.
אלדד ניסה להזיז מעט את גופו הכואב. הוא חש היטב את טלטולי הדרך. "מורד קטן!" הסתובב אליו הרוכב השמאלי. "אתה רואה באופק את הספינה הגדולה? עוד כמה שעות אתה תהיה בדרך לשוק העבדים באתונה!" צחק בקול רם.
הרוכבים פסעו במורד השביל ונכנסו אל העיר. לוחם חמוש פתח לפניהם את השער. הוא הביט בשבוי הכפות ושרק שריקת התפעלות. "הגעתם בדיוק בזמן!" אמר. "מחר בבוקר יוצאת ספינת העבדים ליוון…" השיירה הקטנה נכנסה פנימה. "הייתי עוצר לחגיגה קטנה במסעדה של לוניוס", קרא אחריהם השומר. "אנחנו בדרך לשם!" צעק בחזרה הרוכב הימני.
לוניוס, בעל המסעדה, עמד במטבח ועסק בצליית בשר כבד על גחלים. במסעדתו התארחו מחיילים פשוטים ועד בכירים רמי דרג. מבעד לחלון הבחין ברוכבים שנכנסו לחצר. "בסיל!" קרא לוניוס בקול, "קח את מגש הפיתות והזיתים ותניח אותו ליד המחצלות, יש לנו אורחים!" הנער רץ לעשות את דבריו. לוניוס פשט את סינרו, עטה על פניו חיוך גדול וניגש לפתוח את הדלת. "לוניוס! אנחנו צריכים ארוחת ערב דשנה!" אמרו השניים והשתרעו על המיטות. "באנו מדרך ארוכה ואנחנו הולכים להפתיע את הנציב ליסיאס בשבוי טרי היישר מאזורי הקרבות!" "בוודאי! הכבד על הגחלים", קרא לוניוס. "בסיל! הגש לאורחים צלחת פירות!" לוניוס אחז בסוסים וגרר אותם לאורווה הסמוכה. על הסוס השלישי הוא הבחין בשבוי הכפות. לפתע הסב השבוי את ראשו לעבר לוניוס ולחש: "לוי!" לוניוס קפא על מקומו בבהלה.
כבר שנים מספר חי לוניוס בין היוונים, ושמו ואורחותיו היו כשל יווני. רוחות המרד שנשבו ביהודה היו רחוקות ממנו לחלוטין. לדעת לוניוס, ממלכת יהודה הייתה צריכה להצטרף לשגשוג היווני ולזנוח את רוחות המרד.
הקולות מן המסעדה החזירו אל לוניוס לקרקע המציאות. "בסיל! הגש את נאדות היין לאורחים", קרא בקול. קול רחש נשמע מן השבוי, לוניוס הסתובב לעברו היה נראה שהוא מנסה לומר דבר מה. "תכף אביא לך מים", גחן לעברו לוניוס. הוא נכנס פנימה. ריח הכבד הצלוי מילא את חלל הטרקלין. הוא חזר פנימה, הגיש לאורחים תבשיל כרוב מתובל בשמן זית וחמק החוצה לכיוון האורווה. השבוי הביט בו בעיניים בוערות ולוניוס לחש: "אלדד?! מה אתה עושה כאן? הצליחו לתפוס אותך?"
"לא ממש, אבל החבלים". לוניוס שלף סכין ושחרר את ידו האחת של אלדד. "תקשיב טוב!" לחש השבוי. "בשבוע שעבר חיסלו היוונים את אלקימוס – בעל המסעדה ביפו. יצאה פקודה מהנציב העליון בעצמו לחסל כל מיני יהודים שנמצאים בלב האצולה והצבא היווני. הם חוששים מהדלפות, ממשתפי פעולה. ולכן אתה על הכוונת. אלקימוס מיפו חוסל. אתה הבא בתור!" לוניוס הקשיב בתדהמה. "אתה רציני? מהיכן אתה יודע?" גמגם. "למורדים יש מודיעין מעולה. דע לך שהיה ויכוח גדול אם ליידע אותך בחדשות המסוכנות. חבריי אמרו לי שלא להסתכן. אך לוניוס…" כאן עצר אלדד את דבריו ודמעות עמדו לו בעיניים. "אתה חבר שלי! חבר לא מפקירים!" שתיקה השתררה. לוניוס היה המום ונדהם מהחדשות האחרונות. הוא ידע שהיוונים לא באמת אוהבים אותו. "הדרך היחידה שלי להיכנס לכאן הייתה להילקח בשבי, ידעתי שכל הנכנס לכאן עובר במסעדה של לוניוס. מרצוני נתפסתי תחת ידי היוונים", אמר אלדד. "לקחת סיכון עצום!" אמר לוניוס בתדהמה. "ואם היו שולחים אותך לאתונה, כעבד?"
אלדד שתק והביט לעבר לוניוס: "חבר טוב, אפילו שהוא טועה… לא מפקירים!"
"עלינו לפעול במהירות!" התנער לוניוס. "חכה כמה רגעים", לוניוס חזר פנימה, מותח על פניו חיוך רחב. "לוחמים! כעת ניגש להפתעת הערב: ברווזים בחומץ עם ריבת תאנים ביתית, כמה רגעים ואנחנו מגישים לכם! בסיל, לך למטבח והגש להם את המעדן!"
לוניוס חמק החוצה ושחרר את אלדד בזריזות. הוא הגיש לו נאד מים ואלדד גמע במהירות. "כעת בוא אחריי!" קרא. השניים פסעו בדרכים עקלקלות שרק מקומי כמו לוניוס הכיר ופסעו מחוץ לחומה. כשתפסו הלוחמים היוונים את התרמית, היו השניים הרחק משם בדרך למורדים בהר. אלדד – שהסתכן בעד חברו – ומורד חדש שעוד יסייע רבות מניסיונו העשיר…
נאמנות בין חברים וקרובים היא ערך חשוב ביותר. אבל לפעמים דורשת הקרבה לא פשוטה. כפי שאנו רואים זאת בפרשת השבוע, כאשר אברהם אבינו יוצא למבצע צבאי בעל סיכונים רבים כדי להציל את לוט משביו, כי אחים לא מפקירים בשום מחיר.
