בני המשפחה והמכרים של שירה, לא הצליחו להסביר איך זה יכול להיות ששירה המוצלחת עדיין נשארה רווקה. כצעירה מוכשרת שכבר הקימה גם משרד אדריכלות משלה, כולם היו בטוחים ששירה תמצא את זיווגה הרבה לפני גיל שלושים. ובכל זאת הבחורה המיוחדת הזאת עם הלב הענק שדואג לכולם ומקרין טוב ואהבה על כולם, עדיין נשארה רווקה.
בדיוק משום כך, שירה לא ידעה איך לעכל את הבשורה שסיפרה לה אודליה, שהייתה חברתה הטובה במשך שנים ארוכות עוד מאז הגן. "שירה" הכריזה בהתרגשות עם דמעות בעיניה. "בסוף השבוע הזה אני עומדת להתארס ואני רוצה להזמין אותך ראשונה בתור חברתי הטובה ביותר, שתהיי שושבינה באירוסין שלנו…"
שירה ידעה שכל תגובה אחרת שלה, תהיה מכה כואבת לאודליה ולכן התעשתה מהר ואמרה בהתרגשות: "אודליה יקרה! אני כל כך שמחה! באמת! אין לך מושג מה עשית לי עכשיו, ריגשת אותי מאד!"
אך בתוך תוכה ידעה שירה שהתחושה שהיא מרגישה עכשיו זהה לתחושה של מישהו שדקרו אותו בסכין וסובבו אותה באיטיות. באמת שהיא ניסתה לפרגן ובכל זאת לא הבינה איך זה שאודליה, שאינה מוכשרת כמוה ולא חברותית כמוה, כבר מצאה את החצי השני שלה, ואילו היא עדיין לא. שירה לא האמינה שהיא מסוגלת להרגיש קנאה חזקה ומוחשית כל כך. מבלי שתתכוון החלו דמעות של תסכול וקנאה לזרום על לחייה. אודליה הסתכלה עליה ואמרה: "ידעתי שאני צריכה לספר לך קודם! ידעתי שתבכי מרוב התרגשות!"
אודליה המשיכה: "תקשיבי, אני רוצה שתלכי לשדכנית שלי! היא לוקחת הרבה מאד כסף, אבל היא שווה את זה…"
שירה התלהבה והבטיחה לאודליה שלמחרת היא תתקשר אליה וכך עשתה. רבקה השדכנית קבעה איתה פגישה. ושירה שהגיעה לפגישה הרגישה שהיא אכן הגיעה למקום הנכון. על קירות המשרד התנוססו עשרות תמונות של זוגות נשואים ועליהם מילים חמות בסגנון "לרבקה המדהימה שמצאה את שאהבה נפשנו". לאחר שיחת בירור מעמיקה, שילמה שירה סכום גבוה במיוחד, מתוך מחשבה שההשקעה הזו בוודאי תחזיר את עצמה.
עברו הימים ושירה לא שמעה מרבקה השדכנית כלום. היא התקשרה אליה לברר מה קורה ורבקה אמרה לה שהיא מחפשת עבורה וברגע שתהיה לה הצעה מתאימה היא כבר תשלח לה הודעה על כך. לאחר שחלפו חודשיים נוספים ושירה לא שמעה מרבקה מילה, היא הגיעה למסקנה שרבקה אינה רצינית, והיא החליטה ללמד אותה לקח על שבחרה לנצל את תמימותה ו"לגנוב" את כספה.
שירה שמעה על כנס ארצי של שדכנים ושדכניות ארצי גדול, היא הניחה שגם רבקה תשתתף בכנס הזה, ומבחינתה זאת תהיה הבמה המושלמת לנקמה! היא כבר תראה לה מה זה 'לעבוד' על לקוחה לא פראיירית כמו שירה…
שירה נרשמה לכנס, ובאחד הפאנלים הפתוחים, כשהקהל הוזמן לשאול שאלות לקחה שירה את המיקרופון, וכשהזרקור האיר עליה מול מאות המשתתפים, היא אמרה בקול: "שלום רבקה, אני לא יודעת אם את מכירה אותי. לקחת לי סכום גדול מאוד בעבור שירותייך ומאז נעלמת, מה את היית עונה לבחורה רווקה שמרגישה שהשדכנית שלה רימתה אותה?"
שקט שרר בקהל שהיה בהלם. אף אחד לא ציפה למתקפה כזאת. גם לא רבקה שהחליפה צבעים, רבקה רצה לענות לשירה שגם אם יש לה טענות על השירות שלה, לא זו הדרך ולא זו הבמה לעשות זאת. ואילו רק הייתה מתאזרת בסבלנות, היא הייתה מקבלת בימים הקרובים טלפון על בחור מיוחד מאד שרבקה מצאה עבורה אחרי הרבה מאוד בירורים ומאמצים.
אבל באותו רגע נזכרה רבקה במה ששמעה פעם, שכאשר אדם בולם את פיו ואינו משיב לביזיון, יש בכך דבר גדול מאוד שיכול לשמש כזכות. והיא החליטה לשתוק ולא להחזיר. ובאותו רגע היא נשאה תפילה חרישית, שזכות השתיקה שלה תעמוד לזכות אחותה הצעירה שכבר שנים רבות מתפללת לילד משלה.
ביד רועדת רבקה לקחה את המיקרופון ואמרה בפשות: "את צודקת שירה, זה באמת לא בסדר. אני צריכה לבדוק את ההתנהלות שלי ואם תרצי כמובן, תוכלי לקבל את כספך בחזרה".
שירה לא ציפתה לתגובה קרה ופשוטה כזו, והתגובה שנאמרה בשקט ובלי התלהמות הכתה בה חזק. היא הבינה פתאום מה משמעות המעשה שהיא עשתה בפזיזות ומתוך תחושת נקמה. היא לקחה את המיקרופון ואמרה לפני כולם: "תקשיבי, אני ממש מצטערת. לא יודעת איך עשיתי דבר גועלי כזה, להוציא אותך שקרנית ורמאית כאן על הבמה מול כולם, בלי לברר איתך קודם, אני מבקשת כאן את סליחתך לפני כולם!"
הערב הסתיים בחיבוק גדול של פיוס בין רבקה לשירה. וסופו הטוב של הסיפור סופר פעמים רבות במשפחות השמחות של רבקה ושירה.
*
הסיפור האמיתי הזה מלמד אותנו שהרבה פעמים אנחנו ממהרים לדון את האנשים שמסביבנו לכף חובה: למה הם לא עושים את הדברים שאנחנו חושבים שהם היו צריכים לעשות. אבל בפועל מה שנדרש מאיתנו הוא לעשות שני דברים שימנעו פגיעה וכאב: להתאזר בסבלנות, ולנסות למצוא את הטוב ולדון לכף זכות.
