הממלכה כולה רעשה והתרגשה לקראת טקס ההכרזה על יורש העצר הנבחר שיוכתר על ידי המלך הזקן. אמנם על פי המסורת המלוכה עוברת לבן הבכור, אבל תמיד שמורה למלך הזכות לבחור בכל אחד מארבעת בניו מבלי שיצטרך לנמק את החלטתו. הטקס צפוי היה להתקיים ברחבה המרכזית שמול הארמון, הרחבה שבמרכזה ניצב ועומד פסלו המפואר של המלך שבו היה נראה צעיר לנצח. המלך אהב את הפסל הזה יותר מכל דבר אחר ותושבי הממלכה אהבו להתבדח כי המלך אוהב את הפסל שלו יותר מאשר את בניו ויש סיכוי סביר שיכתיר את הפסל ליורש העצר. מדי יום ביומו ניקו אנשי הארמון את הפסל, ולמרות שהזמן נתן בו את אותותיו והאבן נשחקה מעט פה ושם בקצוות, הוא עדיין היה בוהק ומרשים.
בשעת לילה מאוחרת, קצת יותר מיממה לפני הטקס, הגיע יאסון – בנו הבכור של המלך, יחד עם שניים ממשרתיו ועוד אדם רעול פנים אל הרחבה. יאסון דאג כי שומרי הפסל באותו הלילה יהיו כאלה שנאמנים לו והם אפשרו לחבורה לעבור את המשמר ולהגיע אל הפסל. "אתה יכול להתחיל במלאכה", אמר יאסון לאיש רעול הפנים שהיה פסל אמן שיאסון הזמין במיוחד מארץ רחוקה על מנת לתקן את הפינות השחוקות שבפסל לכבוד אביו המלך. הוא החליט לעשות מעשה שיביא לכך שלמלך לא תהיה שום התלבטות בנוגע לשאלה האם באמת יכתיר ליורש העצר את יאסון, הבן הבכור.
לאחר כשעתיים של עבודה סיים האומן את פעולותיו. יאסון הנרגש אמר: "תביא לי רגע את הפטיש והאזמל, כבר שנים מפריע לי שבקצה האף יש בליטה קטנטנה ולא מחמיאה וזו הזדמנות להפוך את אפו של הפסל למושלם". אך לחרדתם של כל הנוכחים הוא נתן מכה חזקה מדי והאף המפוסל של המלך שכבר ידע ימים יפים יותר נשר ארצה…
"אתה יכול לתקן את זה, נכון?", שאל יאסון בקול רועד ומלא חשש אך מבטו של הפסל המומחה אמר את הכול. "האף מתפורר מבפנים", אמר, "לא ניתן לחברו מבלי להסב נזק בלתי הפיך לפסל". אחד ממשרתיו של יאסון עטף את האף הנושר במטפחת ושם אותה בכיסו. "אנסה למצוא אומן שיכין אף זהה", אמר ליאסון, "נקווה שהמלך לא ישים לב מחר לחתיכה החסרה". לכל השומעים היה ברור שמדובר בתקוות שווא ולא ייתכן שהמלך לא יבחין בנזק שנגרם לפסל האהוב עליו.
ואכן, למחרת, עם פתיחתו של טקס ההכתרה הבחין מיד המלך באף החסר. הוא רץ אל עבר הפסל והחל לסרוק במבטו את רצפת הרחבה הגדולה. "האף שלי!", מלמל לעצמו, "איפה האף שלי?!". "האף אינו על הפסל!", צעק כעבור דקה אל שומרי ראשו, "חפשו מהר בחפציהם של כל הנוכחים בארמון. ואם יש צורך בכך – חפשו בחפציהם של כל אנשי הממלכה! ברצוני לתפוס את הפושע על מנת שישלם על הפשע הנורא שביצע!".
עברו דקות ארוכות של מתח עד שאחד השומרים הכריז: "הפושע נתפס!". הוא מצא את האף, עטוף במטפחת בכיס משרתו של יאסון. המשרת נכבל בידיו, עיניו כוסו והוא הובא בפני המלך שחרץ את דינו מבלי למצמץ: "תלו אותו מיד לעיני כולם! אני מקווה שהדבר ישפר במקצת את מצב רוחי אשר נעכר בשל הנזק לפסל האהוב והיקר. לאחר מכן נוכל להתחיל בטקס בו אכתיר ליורש העצר את…". הקהל עצר את נשימתו בציפייה דרוכה. "בני בכורי, יאסון!" מחיאות כפיים וקריאות "הידד!" נשמעו מהקהל, בו בזמן שהגרדום הובא אל מרכז הרחבה.
יאסון חש חמלה כלפי משרתו הנאמן שהולך למות בגללו ולא פוצה את פיו מתוך נאמנותו אל יאסון. לפתע שמע לחישה באוזנו: "שלא תעז לפצות את פיך!". היה זה אמן האבן שסייע לו בלילה. "הוא משרת, תפקידו הוא לעשות למענך את הכול וכך בדיוק הוא עושה כעת. אם תגיד למלך מה עשית אולי תציל את חייו אך ייתכן והמלך יהרוג גם אותו וגם אותך. מה שבטוח – מלך אתה כבר לא תהיה!". יאסון שקל את דבריו של האמן, אך כשראה את המשרת הכבול מובל אל עבר הגרדום לקול שריקות הבוז של הקהל המשולהב – הוא החליט לבחור במה שנכון, גם אם הדבר יהיה כרוך במחיר כבד.
"כבוד המלך, אבי!", יאסון צעק וההמון השתתק למשמע ההפרעה הלא צפויה מכיוון בנו הבכור של המלך. "אם תגיד לי שאתה חומל על משרתך ורוצה שאשאיר אותו חי, אבין כי המשרת חשוב לך יותר מפסלי האהוב", אמר המלך בחומרה, "אתה יודע היטב, מה תהיה ההשלכה של אמירה שכזאת!".
"ברצוני לומר הרבה יותר מזה!", אמר יאסון בצער, "הוא לא אשם. אני הרסתי את האף של הפסל, אני ולא אחר! רציתי להפתיע אותך ולשפץ את הפסל, ואמנם האף משך את תשומת ליבך יותר מהכול אך אם תתבונן תוכל לראות ששולי הפסל תוקנו. אך בטעות הרסתי את האף והמשרת שלי לקח אותו במטרה לבנות אף חדש, יפה וחזק יותר. אם בשל דבריי אלה לא אהיה מלך, אני מוכן לשלם את המחיר. אבל אנא השאר את האיש הזה בחיים – הוא לא עשה מאומה!".
המלך נאלם דום ובמשך כמה רגעים לא אמר דבר. כשלפתע דמעות החלו נקוות בעיניו, הוא ניגש אל יאסון, חיבק אותו חיבוק עז והניח את הכתר על ראשו…
בפרשה אנו מוצאים את כוחו העוצמתי של יהודה להודות על האמת גם כשהיא מאוד לא נוחה, ולמרות שתמר כלתו רק "רומזת" לאחריות שלו ואינה חושפת ברבים את המעשה שלו, הוא מודה על האמת הכואבת כדי שלא לפגוע בה לשווא. היכולת הזו של יהודה לקחת אחריות ולהודות בטעות עומדת לו לדורות, ומזרעו יוצא שבט המלוכה של עם ישראל, מלכות בית דוד.
