בממלכה רחוקה גזר המלך עונש מוות על אדם אחד בשל שמועה על מעשים הנוגדים את רצונו של המלך.
כאשר הגיע הרגע המכריע והתליין עמד לבצע את גזר הדין בנוכחות המלך, נשמע לפתע קול קורא מתוך הקהל:
"הניחו לו, זו אשמתי, זה אני שעברתי על פקודת המלך, ולא חברי. קחו אותי!"
היה זה חברו הטוב של האיש הנידון למוות, הוא לא היה מסוגל לראות במותו של חברו הטוב.
אולם הנידון למוות ששמע את קריאתו של חברו, מיהר להתקומם:
"אדוני המלך, זה לא נכון. אל תעשה לו דבר. זה אני האשם, חברי לא עשה דבר. לא מגיע לו למות".
המלך, שהבין ששני החברים הללו כל כך אוהבים זה את זה, ואינם מסוגלים לראות בסבלו של האחר, התרשם עמוקות מחברותם האמיצה. והורה לשחרר את הנידון למוות לחופשי. הוא קרא לשניהם ואמר:
"חברותכם העמוקה ריגשה אותי כל כך, ואני משחרר אתכם לחופשי. אבקש רק דבר אחד, אני גם רוצה להצטרף לחברות העמוקה שלכם…"
*
בין הפסוקים הרבים שבפרשת קדושים זוהרת לה המצווה שעליה אמר הלל הזקן "זאת כל התורה כולה", וזו מצוות "ואהבת לרעך כמוך".
הסיבה שמצווה זו מיוחדת כל כך נרמזת בפסוק עצמו: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'". רעך הוא כמוך בדיוק, מעצם זה שהנשמה שלך היא "חלק אלוה ממעל", וגם נשמתו של הזולת, שניכם חלקים מאותו שלם גדול.
*
במציאות הרגילה והשגרתית שלנו אנחנו לא באמת מרגישים מחוברים זה לזה. כל אדם מרגיש את עצמו כישות עצמאית מנותקת משאר האנשים שסביבו, וגם אם הוא אוהב אנשים מסויימים, לא תמיד הוא מרגיש שהם חלק בלתי נפרד ממנו.
וזו הסיבה לכך שאנחנו מתנהגים זה לזה בצורה לא מכבדת או אפילו פוגענית: אנחנו לא מרגישים מחוברים.
*
אבל האמת לאמיתה היא כפי שמלמדים אותנו גדולי המקובלים: אנחנו "נשמה אחת בגופים מחולקים", כלומר, אנחנו כבר מחוברים מעצם בריאתנו. רק בגלל מבנה הנפש שלנו ובגלל ה"אגו" החזק שלנו אנחנו לא מספיק רגישים בשביל להרגיש את החיבור הבלתי אמצעי שיש בין כולנו.
וזו גם הסיבה לכך שאנחנו לא מרגישים מספיק מחוברים עם הקב"ה, כי יש בנו תחושה פנימית של נפרדות, של ישות עצמאית שמנותקת כביכול מהקב"ה, ויש לה יכולת עצמאית לפעול אפילו חלילה נגד הרצון האלוקי.
*
התורה מבקשת מאיתנו להתחבר זה לזה, ולאהוב את הזולת כמו שאנחנו אוהבים את עצמנו, כדי שנוכל להתאמן על הורדת האגו שלנו, ועל פעולה מתוך המקום המחובר, ולא מתוך המקום המפריד.
