דלקת טלפיים משונה תקפה את הצבאים שביער. "אין באפשרותי לעזור, רק מרקחת מפרחי האכינצאה עשויה להועיל. אינני יודע אם נשארו כאלו ביער", נאנח צבי ארוך קרניים בייאוש.
גראנט, עופר צעיר שאנחות חבריו נגעו לליבו, קם ואמר בהחלטיות: "עליי להשיג את פרחי האכינצאה ויהי מה!" הוא הזדקף ונשם מלוא ריאותיו את האוויר הקריר, מרום מושבו הביט לעבר מרחבי ממלכת קידן. היערות הירוקים התפרסו על פני רמה גבוהה, בשיפוליהם נראו מצוקים תלולים שהובילו אל בקעה עמוקה. "הממלכה הייתה יכולה להיות יפה ונעימה יותר אילולי המלך טונדרה הרשע וחבר מרעיו", נאנח גראנט וחיכך את קרניו בגזע עץ.
גראנט לא הכיר מציאות אחרת, הוא נולד למצב הזה. בהיותו תינוק סיפרה לו אימו על ימים עתיקים, על שדות מוריקים וחיי יער שלווים, שבהם יכלו הצבאים לסובב בחופשיות בכל מקום ללא פחד. גראנט נזכר באביו שהיה מרכין ראשו ומספר בשקט על תקופה אחרת, שבה עדרי זאבים שחורים וצבועים הגיחו מהמדבריות. הם פרצו ליער ופגעו ללא רחם בתושביו התמימים. הזאבים השתלטו על כל הממלכה. ראש להקות הזאבים היה טונדרה – זאב שחור וענק שהטיל את פחדו על כל חיות היער. ימים אחרים הגיעו ליער, שוב לא סובבו החיות בחופשיות, רובן היו מסתתרות ביער מפחד הזאבים והצבועים, מחפשות את מזונן במהירות ואז מסתתרות בחוריהן. הממלכה הפורחת קפאה והפכה נוגה, קולות הצחוק הפכו ללחישות. גראנט התנער מהרהוריו: "למרות הסכנה עליי להשיג את הפרחים, חבריי סובלים וכל דקה מיותרת", אמר והחל לרדת בשביל צר לעבר משכנות הסנאים.
"מה אתה עושה פה? הסתלק מפה, פולש זר!" קרא לעברו בכעס סנאי מאחד העצים. הסגנון המתריס והפוגע היה אחד מההשפעות ההרסניות של תרבות הזאבים. גראנט השתדל מאוד להתרחק מהסגנון הזה. "אינני פולש, אני גראנט – מהעופרים למעלה. אני מחפש את פרחי האכינצאה הרפואיים". אבל הסנאי צחק: "זה לא כאן, זה ליד הנחל באזור הסכר הענקי. אני במקומך לא הייתי מתקרב לשם", וגראנט נרתע. "ליד הסכר הענק?" קרא בבהלה.
בניית הסכר הענקי הייתה אחת מגזרותיו הראשונות של המלך טונדרה המרושע. מייד לאחר השתלטות כנופיות הזאבים על הממלכה החליט טונדרה כי עליו לבנות מצודה בבקעת התהומות, אלא שהבקעה הייתה קטנה וגבלה בים בצידה המזרחי. אז החליט טונדרה לבנות סכר ענק שיעצור את מי הים וכך יגדל שטחה של הבקעה. "המוני חיות עבדו שם יום ולילה", היה אומר אביו של גראנט, "הצבועים היו שומרים בלהט שאף אחד לא יתרשל בעבודה. רבים לא שבו", היה מוסיף בצער.
השמש נטתה מערבה. "אולי כדאי שאוותר על הרעיון, מסוכן להתקרב למבצר השחור", הרהר גראנט לעצמו. אך זיכרון חבריו הסובלים המריץ אותו להתקדם. הוא יצא מן היער והחל לרדת בשביל מתפתל במורד הצוקים. כבש גדול קרניים הרים את ראשו והביט אל העופר הצעיר בבהלה. "אתה יודע לאן אתה הולך?" קרא לקראתו הכבש. "מסוכן מאוד לרדת לבקעה, טונדרה וחבריו חוגגים היום את יום ההשתלטות, אבוי למי שייתפס על ידיהם!" אך גראנט המשיך ולחש: "פרחי האכינצאה יביאו הקלה רבה לחבריי, אסור לי לעצור".
מן הבקעה החשוכה עלו קולות חגיגה פרועה, יללות הזאבים התערבבו עם צחוק הצבועים. גראנט מיהר. מימינו הזדקר הסכר העצום, בעודו מתנשף סרקו עיניו את הסביבה בחיפוש אחר צמחי המרפא. אך מלבד אבנים וחול לא נראה דבר. צעדי זאבים קרבים גרמו לגראנט להתכופף ולכלוא את נשימתו. הסכר הענקי הטיל צל שחור ומפחיד. "מסוכן מאוד! עליי להזדרז ולהסתלק מכאן", לחש גראנט לעצמו. הוא העביר מבט אחרון, ולפתע אורו עיניו: מבין סלעי הסכר הגדולים בצבץ שיח אכינצאה רענן. "אולי אטול את הפרחים מהסכר הענקי?" חלפה מחשבה נועזת בראשו. היה זה חטא חמור. הסכר היה מקודש בעיני הזאבים השליטים, ומאז הקמתו לא נגעה בו יד. צלליות הצבועים שנראו מרחוק גרמו לליבו לפעום בחוזקה. זיכרון אנחות חבריו הסובלים גבר על חששותיו והוא משך בחוזקה את שיח הפרחים. הוא התרחק במהירות ולא שם לב לזרזיף מים קטן שהחל לזרום מן הסכר. בשעת לילה מאוחרת הגיע גראנט לחבריו ומסר להם את צמחי האכינצאה, הם הודו לו בשמחה. לפתע נשמע מרחוק קול רעמי מפלי מים, "משהו קורה למטה", קרא צבי בוגר בבהלה.
קולות שבר עצומים נשמעו מן הבקעה, וקול שיטפון עצום החריד את האזור. "הים עולה על גדותיו!" קיפצו הסנאים בבהלה בין צמרות העצים. החיות היו מצונפות במקומותיהן ומקשיבות בחרדה לקול המון המים השוצפים. רק הינשוף התעופף ברחבי היער. "אל דאגה חברים! הים חוזר לקדמותו, כמו פעם", אמר וקולו רועד.
עם שחר התעורר גראנט. הוא הביט ממרומי היער לכל עבר. בשיפולי היער השתרע לו ים תכול מאופק לאופק, זכר לא נשאר מממלכת טונדרה הרשע, זאביו וצבועיו. היער נצץ באור חדש. "הגיעו הימים שעליהם סיפרת לי, אמא", לחש גראנט בהתרגשות.
קץ מגיע לכל שלטון רשע, אך גם בזמנים שבהם תרבות רעה והרסנית עדיין שולטת ביד רמה, עלינו להשתדל לשמור על טהרת המעשים, על רגישות והתחשבות בזולת למרות כל האתגרים.
כך נהגו גם בני ישראל ששקעו בתוך טומאת מצרים השלילית, הם שמרו על זהותם היחודית בשמם ולבושם, וברגע האמת אחזו במעשה הגבורה של לקיחת השה, אליל מצרים לקרבן הפסח ונתינת הדם על המשקוף והמזוזות וממעל – ובכוח המאמץ הקטן של ישראל לדבוק בטוב האמיתי, מוטט הקב"ה את שלטון מצרים המרושע מן העולם.
