ניר ודוד מאז ומתמיד אהבו את השעות הקטנות של ליל שבת. הרחוב היה שקט, בלי מכוניות ובלי אנשים, הידיעה שמחר הם לא צריכים ללכת לעבודה נתנה להם תחושת חופש ורוגע. וכך מדי שבת היו נפגשים לאחר סעודת השבת בלילה ויושבים לדבר שעה או שעתיים תוך כדי אכילת פיצוחים.
שבת אחת, בעודם יושבים על ספסל ציבורי לא הרחק מחניית הבניין בשעת לילה מאוחרת למדי, שמעו החברים לפתע רעש של מנוע והבחינו במכונית כחולה ומבריקה יוצאת משטח החנייה. "מה?! אני לא מאמין!" קרא ניר: "האוטו של אורלבסקי נוסע בשבת?! הייתי בטוח שהם דתיים ממש רציניים! פתאום מגלים שמאוחר בלילה כשאין אף אחד שרואה – הם מחללים שבת. פשוט נורא!". דוד לא נגרר לסערת הרגשות של ניר ואמר בשלווה: "בטח אשתו יולדת או משהו. או אולי מישהו מבני הבית חולה ממש. ואגב, אם זה באמת המצב, כדאי אולי שנבדוק מחר בבוקר אם הם צריכים עזרה במשהו. אולי נזמין את מי שנשאר בבית לסעוד אצלנו מחר בצהריים". אבל ניר דחה את לימוד הזכות של דוד על הסף. "שטויות, לבן הכי קטן שלהם כבר חגגו בר-מצווה, אין מצב שהיא יולדת. וחוץ מזה ראיתי שהיה באוטו אדם אחד בדיוק. אז יפה שאתה מנסה ללמד עליהם זכות, אבל לא! לא היה שם מישהו חולה שאדון אורלבסקי הסיע לבית החולים, לא הייתה שם יולדת, לא היה כלום. זה פשוט אדון אורלבסקי שנוסע בשבת!"
"אולי…" המשיך דוד: "אולי אדון אורלבסקי נסע בשביל 'פיקוח נפש' של מישהו אחר שהוא יכול לעזור לו. אני לא יודע במה הוא עובד, אולי זה משהו רפואי. אני צריך באמת לשאול אותו בהזדמנות מה המקצוע שלו, זה נורא מעניין!". אבל ניר שוב שלל את הדברים: "הוא לא רופא!" הסביר בנחרצות: "הוא עובד בפקולטה למדעי המוח באוניברסיטה העברית". אבל דוד קפץ על המציאה: "נו, אז אתה אומר בעצמך את ההסבר! בטח יש איזה מקרה נדיר ומסובך של פגיעה מוחית ורוצים לנתח בדחיפות את המטופל. מחפשים אחרי המומחים הכי גדולים שיש בתחום וברוך השם זכינו שהשכן שלנו הוא אחד המובילים בתחום ומקפיצים אותו בשבת על מנת שיבוא וייתן את עצותיו בזמן הניתוח. איזה שכן חכם ואיכותי יש לנו!"
ניר פלט אנחת אכזבה ואמר בייאוש הולך וגובר: "לא אמרתי שהוא מבין משהו במדעי המוח… רק אמרתי שהוא עובד בפקולטה למדעי המוח. עד כמה שהבנתי ממנו פעם, התפקיד שלו זה להעלות את ההרצאות למחשב ולתפעל את הלוגיסטיקה של הלמידה מרחוק. כלומר, הוא איש טכני, לא איש רפואה או מדע. אז שוב, דוד, יפה שאתה מנסה ללמד עליו זכות אבל זה לא יעבוד לך. הגיע הזמן שתפנים את המציאות: אדון אורלבסקי סתם מהתל בכולם ומשחק כאילו הוא דתי אבל בעצם הוא בכלל לא שומר שבת!". ואז הגיע הרגע שבו דוד התייאש מלימוד הזכות על השכן. "כנראה שאתה צודק", מלמל באכזבה: "כנראה שבאמת יש לנו כאן עסק עם אדם שמחלל שבת ללא הצדקה. ולחשוב שאני עוד העליתי את האפשרות להזמין אותם לסעודת שבת מחר בצהריים. איזה מזל שבזכותך הבנתי מספיק בזמן עם מי יש לנו כאן עסק…"
כשהגיע לתפילת מנחה באותה שבת וחיכה שיגיעו עשרה מתפללים על מנת שיוכלו להתחיל בתפילה, חש לפתע דוד ביד המונחת על כתפו. הוא הסתובב וראה את ראובן מהבניין ליד. "מה העניינים?" שאל ראובן: "שמעת מה קרה עם אורלבסקי?" שאל בהתעניינות. . "אה, זה כבר משהו רשמי? האמת, לא שמעתי את זה נאמר על ידי מישהו, אבל פשוט ראיתי את זה קורה בליל שבת אז הבנתי שהוא הוריד", אמר דוד. עיניו של ראובן נפערו בתמיהה: "מה הוריד?" שאל. "את הכיפה. אדון אורלבסקי הוריד את הכיפה. לא לזה התכוונת?" תמה דוד.
אבל ראובן היה נראה מבולבל יותר ויותר מרגע לרגע: "על מה אתה מדבר?" שאל בתדהמה. "נו!" אמר דוד והתחיל לגמגם תוך כדי שהרהר אם מותר לו לספר מה קרה או שמא זו סתם רכילות, "ראיתי שאדון אורלבסקי הפסיק לשמור שבת", פלט לבסוף בחטף. "מה?!" שאל ראובן בתדהמה: "אלו שטויות! נראה לי שאדון אורלבסקי יוותר על ביתו ועל כל כספו לפני שיסכים לחלל שבת. אני מדבר על משהו אחר לגמרי. היום בבוקר אדון אורלבסקי קם ויצא מהבית מוקדם כדי להגיע למניין הראשון. כשהוא עבר ליד החנייה הוא פתאום שם לב שהרכב שלהם איננו. מתברר שבאמצע הלילה הגיע גנב ולקח להם את האוטו…"
'לדון לכף זכות' זה לא אומר ללכת למחוזות דמיוניים ולהמציא סיפורים ודברים כמעט לא אפשריים רק כדי לומר משהו טוב, אבל זה אומר שכדאי לנו לזכור שהאפשרות הזו קיימת. לא למהר לשפוט לפני שבדקנו את העניין והשתכנענו בעצמנו שאכן יש כאן משהו שלילי. עלינו לזכור כי פעמים רבות מספור אנשים שפירשו את מעשי שכניהם או חבריהם בצורה רעה גילו מאוחר יותר כי הם טעו וסתם דנו לכף חובה אנשים טובים.
