בכפר הנידח דולסה, השוכן בין הרים ירוקים ונחלים זורמים בצפון גואטמלה, חי דייג פשוט בשם ג'ון. מדי בוקר יצא עם סירתו הקטנה אל מימי האגם הצלולים, הכיר היטב את המקומות הטובים ביותר לדיג וידע באילו שעות הדגים פעילים ביותר. אהבתו לשקט ולים מילאה אותו בשמחה מדי יום.
בוקר אחד, בזמן שישב על שפת האגם, הבחין במשהו נוצץ מבעד למים. סקרנותו התעוררה, וכשהתקרב, גילה כי מדובר באוצר של מטבעות זהב הנח בשלווה בקרקעית האגם. הוא נדהם וצבט את עצמו כדי לוודא שאינו חולם, אך כשהתעשת, הבין מיד שהאוצר הזה עלול לשנות את חייו – ולא בהכרח לטובה.
במקום למהר ולשלוף את המטבעות, החליט להותיר אותם במקומם. הוא החביא אותם בזהירות מתחת לאבן גדולה שעל שפת האגם והמשיך בשגרת יומו כאילו דבר לא קרה. ג'ון, שהיה אדם פשוט אך חכם, חשש שהעושר יסנוור אותו וישנה אותו לרעה. הוא החליט לשמור את הסוד לעצמו, כדי לחשוב בנחת כיצד להתמודד עם הגילוי המרעיש ולהמתין לרגע המתאים.
בחודשים שלאחר מכן הפך ג'ון לשמח ורגוע מתמיד. אף שהיה תמיד אדם חברותי, כעת נדמה היה כי משהו נוסף מאיר את פניו. הוא המשיך לדוג כאילו דבר לא השתנה, אך בליבו ידע שאם רק ירצה – הוא יכול להיות עשיר כמלך.
אלא שככל שחלף הזמן, הסוד הפך לכבד יותר ויותר. מצד אחד, רצה בכל מאודו להשתמש במטמון וליהנות מחיי רווחה. אך מנגד, חשש שאם יגלה את דבר האוצר, אחרים עלולים לנסות לשדוד אותו – והוא יישאר דייג עני כפי שהיה. לכן, בכל יום היה חוזר אל האגם, מביט במטבעות ומדמיין את חיי העושר שיכול היה לרכוש בהם.
האוצר, במקום להביא לו שמחה, הפך לנטל. ג'ון הרגיש שהוא חי בשקר – הוא מסתיר את האמת ממשפחתו ומחבריו, ולמרות עושרו הסודי, לא יכול היה לחלוק את שמחתו עם איש. הכמיהה שלו להפוך את המטבעות למשמעותיים הלכה והכבידה עליו.
ערב אחד, כשהרגיש שהלחץ בתוכו גובר, קיבל החלטה אמיצה. הוא חזר לאגם, שלף את כל המטבעות ממחבואם והחליט לערוך מסיבת דיג גדולה לכל הכפר.
כשהתכנסו כל חבריו הדייגים, פנה אליהם ג'ון בקול נרגש: "חברים יקרים, לפני מספר שבועות מצאתי מטמון נדיר. זמן רב התחבטתי בשאלה כיצד לפעול, עד שהבנתי שהפתרון הטוב ביותר הוא לחלוק אותו איתכם!"
הכפריים הביטו בו בתדהמה, מתקשים להאמין שאינו מתלוצץ. אך ג'ון המשיך: "במקום לשמור את המטבעות לעצמי, אני מציע שנשתמש בהם כדי לשפץ את הכפר שלנו ולהפוך אותו למקום יוקרתי ומרשים. ובכסף שיישאר…" קרץ בחיוך, "נקים מסעדת דגים שתמשוך תיירים ותספק לנו פרנסה לשנים רבות!"
קול תשואות שמחה נשמע ברחבי הכפר, ואנשים נרגשים מיהרו להירתם למיזם.
בעודם עובדים במרץ לשיפוץ הבתים, נדהמו התושבים כשמצאו במקומות רבים נוספים מטבעות זהב – ככל הנראה אוצרות שהוחבאו לפני מאות שנים במהלך אחת המלחמות. תוך שבועות ספורים הכפר האפרורי הפך למקום שוקק חיים, והלבבות של תושביו זהרו כמו המטבעות עצמם.
לא חלף זמן רב, והכפר הפך לאתר תיירותי מבוקש. ג'ון וחבריו הקימו מסעדה מפוארת על שפת האגם, שם יכלו להגיש לתיירים את הדגים הטריים שדגו במו ידיהם.
במהלך השנים הבאות ג'ון הבין שהאוצר הגדול ביותר שמצא לא היה המטבעות – אלא החברויות והקהילה שהצליח לבנות. הנתינה, האחדות והאהבה שהעניק לתושבי הכפר הפכו את חייו למלאים ומאושרים באמת.
בסופו של דבר, לא הזהב הוא שהעשיר אותו – אלא הלב.
נדיבות הלב של בני ישראל בעת תרומת הזהב, הכסף והנחושת לבניית המשכן, אינה רק נתינה חומרית – אלא ביטוי לדאגה ולכוונה להיטיב. התורה מדגישה כי הלב והמחשבה הם חלק בלתי נפרד מהתרומה, שכן ללא כוונה טהורה ושותפות אמת – אין שלמות במשכן ואין השראת שכינה
